אני לא לבד: רק דוח הלמ"ס מסוגל לשכך את החרדה הפיננסית שלי

אז נדלג מעל המשוכה של שיוך המילה “פחד" לאשתי ונמשיך הלאה במעלה הפחדים. נניח, אני חושב עכשיו על החלטה שקיבלתי לפני שבועיים בה ויתרתי על משהו מקצועי שהוצע לי והיה יכול להניב כמות כסף יפה. מבחינתי, לקבל את ההחלטה הזו היה הרבה יותר מפחיד מלדרוך על אדמת קטאר, עיראק או קוריאה הצפונית. החלטות מהסוג הזה משתקות אותי הרבה יותר. אפילו במסגרת מקומות שאני כבר עובד בהם ומקומי שם יציב יחסית, אני מתקשה לסרב לבקשות שאני מקבל, אפילו אם הן נראות לי מוגזמות או שאני לא משוכנע שאוכל לעמוד בהן. אני פשוט לא מצליח להגיד לא, כי הפחד שארגיז את הממונים עלי לא עוזב אותי. במקומות שבאמת צריך להעז בהם במסגרת חיי האישיים אני לרוב קופא ומתנהל מתוך פחד שהוא תמיד, אם יורדים לעומק הדברים, פיננסי. 
 

כסף. אין דבר מפחיד מזה. יותר נכון, חוסר בכסף. אין מפחיד מזה, אין מצמרר מזה. תמיד כשאני ניצב מול החלטות שיש להן השלכות פיננסיות אני נזכר בתקופה ההיא, לפני שבע שנים, כשהייתי יורד על הברכיים, מרים את הספה ומחפש כמה שקלים לקופסת סיגריות. אני נזכר איך חשבון הבנק שלי היה מעוקל ואיך המשטרה דפקה בוקר אחד בדלת ואני הצצתי בחור המנעול ולא הגבתי, כי ידעתי מה הם רוצים. הם המשיכו לדפוק בדלת ואני נכנסתי מתחת למיטה. אחרי רבע שעה אחד השוטרים לקח מגפון והזהיר ש"אם אתה לא יוצא עכשיו, אנחנו הולכים לפרק את הדלת והעלות של זה - 700 שקל - תהיה עליך". 
 

אז פתחתי את הדלת והשוטרים עצרו אותי, הכניסו אותי לניידת ולקחו אותי לשופט של ההוצאה לפועל. הוא קבע לי פריסת תשלומים של החובות ובסוף הודיע שהוא מוכן לשחרר אותי, אבל אני צריך לשלם 500 שקל אגרת בית משפט או משהו כזה, ושוב הייתי צריך להתקשר למישהו שילווה לי את הכסף הזה ולהגיד לו שאחזיר לו, אף על פי ששנינו ידענו שזה לא באמת יקרה. 
 

תמיד מול החלטות פיננסיות אני נזכר איך בתקופה ההיא הלכתי לישון רעב, ממש ממש רעב, עם כאב פיזי בבטן. וכמה שקשה ללכת לישון במצב כזה ואיך תמיד עד שסוף–סוף הצלחתי להירדם הייתי חושב על כל הילדים ההם מחיי המצוקה שמככבים בכתבות “מרגשות" בחדשות ומספרים איך הם הולכים לישון רעבים כל יום. איך הם מצליחים להחזיק ככה ילדות שלמה, שאלתי את עצמי.
 

הפחד הזה מלחזור לחיים ההם שולט בי ומנהל אותי. אני עסוק כל הזמן בלחשוב מה יקרה אם יפטרו אותי, מה יקרה אם שכר הדירה ימשיך לעלות, מה יקרה אם אגיד לא להצעה זו או אחרת. ואז, כשאני אומר כן, אני שואל את עצמי למה עשיתי את השטות הזו.

השבוע התפרסמו נתוני הלמ"ס. כל פעם שנתוני הלמ"ס מתפרסמים ומביאים איתם הוכחות בגרפים ובמספרים לקושי לחיות במדינה הזו אני נרגע. כי תמיד ביחד עם פרסום הנתונים מגיעות כתבות שבהן מראיינים אנשים שמתקשים להתמודד עם הצד הפיננסי של החיים ודי מבוהלים מזה. הכתבות האלו גורמות לי להרגיש נוח הרבה יותר עם עצמי.
 

דו"ח נתוני הלמ"ס ששוחרר הפעם בישר שחלה עלייה חדה בחובות של משקי הבית, בעיקר לדיור ולחברות כרטיסי האשראי. והנה באינטרנט, ב–ynet, הגיעו בשורות הלמ"ס יחד עם כתבה בנושא שכללה ראיונות קצרים עם כמה משפחות שלא מצליחות לעמוד בקצב הפיננסי של החיים. בדיוק מה שאני אוהב. 
 

אחת המשפחות היא של רועי ובת זוגו שמשתכרים יחד 21 אלף שקל ברוטו ועדיין לא מצליחים לתחזק את הדבר הזה שנקרא חיים. “יקר לחיות כאן והמחירים ממשיכים לעלות, אך המשכורות לא עולות בהתאם", אומר רועי בכתבה. “אנחנו גרים בשכירות כך שיותר משליש מהמשכורת נטו הולך לשכר הדירה, וזה פוגע לנו חזק בכיס. בנוסף, כל ההוצאות הבסיסיות - מזון, חשמל, מים, ארנונה - גבוהות מאוד והן גבוהות מההכנסות. בסוף אתה קורס".

אז אני קורא את זה וחש את הפחד של רועי בין המילים ומרגיש יותר בנוח עם עצמי ועם פחדי. תודה, רועי.
 

כמו תמיד בכתבות מהסוג הזה, בסיום מביאים דברים של מומחה רב–תארים. הפעם זה איתן רגב, חוקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ודוקטורנט לכלכלה באוניברסיטה העברית. גם הוא מודאג. מאוד מודאג. “יש סכנה לקריסה כלכלית של משקי הבית", הוא אומר. “עלייה בהיקף החובות היא הסימן הראשון לפוטנציאל הקריסה של מעמד הביניים". תודה לך, חוקר יקר, שגרמת לי להבין שלא רק אני מרגיש כל הזמן לקראת קריסה, זה כולם ככה, זו מחלה לאומית. תודה לך.

 
האבא המצטיין 

אבל הפחד מגיע ומכופף אותי בעוד אופנים. השבוע מצאתי את עצמי בשמונה בבוקר מנהל מלחמה עם כוח המשיכה, כשאני מנסה להרים רהיטים בגן החדש של הילד שלי. מה שהביא אותי לכאן זה הפחד. ליתר דיוק, פחד כפול. פחד שהזין פחד אחר. 
 

הפחד הראשוני הוא שהילד שלי לא מסתגל לגן החדש כמו שאר הילדים, מכיוון שאני ואמו פינקנו אותו באופן מרחיק לכת ולכן הוא זקוק ליחס מיוחד. הפחד השני, שניזון מהראשון, נוצר משום שמדובר בגן שוויוני בסך הכל, אז הוא בטח לא מקבל את היחס המיוחד שאני חושב שהוא צריך. 
 

לכן החלטתי שאני צריך להתבלט כאבא מצטיין ואז אולי הילד שלי יזכה ליחס מועדף. וכשהגיעה הודעה על כך שצריך הורים שיתנדבו להזיז כמה רהיטים בגן מיד התנדבתי - אף על פי שזה נוגד את תפיסת העולם שלי שאומרת שהשרירים לא נועדו לכך שיאתגרו אותם ושהאדם לא נועד לקום מוקדם בבוקר. הפחד הוא שהביא אותי לכאן.
 

בהמשך אפילו התנדבתי להדפיס במדפסת שלי בבית שירים על גינות ופרחים שאמורים להיתלות על הלוח של הילדים בגן.
 

וזה רק פן אחד של העניין, כי מעבר לרוח ההתנדבות דאגתי גם להוציא את הילד מהגן כל יום, וכך לפתח מערכת יחסים עם הגננות שתאפשר לי לחדור אל לבן ברגע הנכון.
 

הרגע הנכון הגיע שלשום, כשהגעתי לגן להוציא את הילד. פניתי לסבטלנה, הגננת הראשית, והסברתי לה שארד הוא הילד הראשון שלי ושל אשתי והוא רגיל לפינוק יתר ולהמון תשומת לב, ולכן חשוב לשים לב אליו. אם הוא קצת מתבכיין, אז חשוב להבין שזו לא אשמתו אלא אשמתנו שפינקנו אותו יתר על המידה.
 

“ברור", אמרה סבטלנה וברקע ראיתי את הגננת השנייה מביאה את הילד שלי על הידיים, “אל תדאג, הוא ילד עשר".
 

בזמן שהילד עבר לידיים שלי, אמרה לי סבטלנה לחפש בערימת הבגדים להחלפה את השקית עם השם שלו, לקחת אותה הביתה ולכבס. 
 

די בקלות מצאתי בערימה את השקית. לקחתי אותה, הכנסתי לתיק והמשכתי ביחד עם הבן לכיוון היציאה. שנייה לפני שיצאתי ראיתי עוד אחת מהגננות ותכף התחלתי לפתח איתה שיחה. מהר מאוד הגעתי לעניין והסברתי לה שאני ואשתי פינקנו יותר מדי את הילד ולכן יכול להיות שהוא קצת יותר שברירי. “את מבינה, הוא ילד מאוד רגיש", אמרתי לה.
“ברור, אבל דע לך שילדים הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו", היא אמרה. ואני פתאום נזכרתי שוב בילדים ההם מהכתבות ה"מרגשות" בחדשות שהולכים לישון רעבים.