הוצאתי כבר שני ספרים, אבל יש עוד אנשים שאם תשאלו אותם לשמי, הם יאמרו לכם “מרסל מוסרי? זאת שכותבת בפייסבוק?". וגם אם תציגו בפניהם את כריכת הספרים, עם ריח הדפים החדשים, הם ימשיכו וישאלו “נו, זאת מהסיפורים בפייסבוק. האושיה, לא?".
הסברים לא יעזרו פה. כך אני חרותה בראשם. הסיפור הראשון שכתבתי היה שם, בין גלי דף הפייסבוק שלי. גם הספר הראשון יצא בזכות קהל קוראי. את רגעי קבלת הטור שלי ב"מעריב־סופהשבוע" חלקתי עם עשרות אלפים שם, וגם את שידור הבכורה של תוכנית הרדיו שלי (תוך כדי כך הם הגיבו וביקשו למסור ד"שים).
עוד לפני שבאו הספרים, התוכניות והרדיו, היה פייסבוק מפלטי היחיד, רק בו הייתי כותבת, בלי הרבה חשבון ל"מה יגידו", כמו היום. הייתי מחכה לשוב הביתה ולכתוב סיפור לקהל קוראי ההתחלתי והזעום.
כשחלפו הימים והגיעו העבודות בתשלום וחדוות היצירה שהייתה צריכה להיות מחולקת בין כמה מישורים, סיפורי הפייסבוק שלי הלכו והתמעטו, מכורח הזמן והנסיבות. אבל הם מעולם לא פסקו לחלוטין. עד היום אני מפרסמת סיפור קצר פעם או פעמיים בשבוע השמור רק לקוראי הפייסבוק שלי, וכששואלים אותי “למה לך? שמרי את זה לטורים שלך או לספר חדש", אני עונה שחסד נעורים זוכרים לנצח.
זה שונה לחלוק חוויות בעולם וירטואלי. אני מקבלת ריקושטים בזמן אמת, ורגע אחרי שהסיפור מתפרסם הקהל כבר מודיע לי אם הוא אהב או לא אהב אותו. יש לייקים, יש תגובות בלי מגבלת אותיות, יש חוסר צנזורה משווע וכל אחד יכול לכתוב לי מה שהוא רוצה בכל זמן שהוא רוצה. תגובות בוטות מדי אני מסירה (פעם מישהו כתב שבעברי הייתי נפקנית, רגע לפני שמחקתי את התגובה המופרכת והרעה כתבתי לו שיחזיר לי את 200 השקלים שהוא חייב לי).
רוב הזמן הקהל אוהב אותי. אם סיפור שלי חוזר על עצמו בוורסיה שונה, הם טורחים להגיד לי. לפעמים הם גם זועמים אם הסיפור עצוב מדי ובפתח יש חג. הם כותבים ברוגז “למה לפני החג?". ואם סיפור אהבה מגיע, חלקם, שבור הלב בעיקר, יכתוב “התעוררי, כזה יש רק באגדות".
אני אוהבת אותם, את קהל קוראי הפייסבוק שלי. הם הכל מהכל. אליטה, בינוני ופריפריה. חלק כותב בשגיאות, חלק בעברית בהירה וחלק באנגלית, היישר ממקום מושבם בארצות הנכר. אבל בואו ואגלה לכם למה באמת אני דבקה בפלטפורמה הפייסבוקית הזו: רק בגללן, רק בגלל ההודעות האישיות המגיעות אלי עת לילה ובתוכן סיפורי חיים אישיים ושוברי לב.
לפעמים, אחרי שאני מקבלת כזאת הודעה, השינה יכולה לחפש בית אחר לישון בו. הלילה שלי הופך לרווי מחשבות וכאבי לב. ערב אחד פרסמתי סיפור על אהבה יפה בין בני זוג. היא מכינה לו מרק. כשהוא שואל למה אין עוף במרק היא עונה לו שנשארו לה כמה שקלים והם בטח ילכו ללחם של מחר. כשהוא מביט בה בעיניים עצובות היא מתחילה לבכות על חלומותיהם שנרמסו תחת הכלכלה האכזרית בארץ. אז הוא יושב ליד הפסנתר, הרכוש היחיד בעל המשמעות שנותר להם בבית, ומנגן לה את “עטור מצחך". אחר כך היא פושטת את בגדיה, ושם, על הפסנתר, הם מקיימים אהבה יפה של אנשים עצובים. ההודעה והמקרה שקרה לי אחרי פרסום הסיפור השיבו גם לי, מרסל הציניקנית, שנואת האהבה, את האמון ואת הגעגוע בזוגיות חזקה. זו ההודעה. הפרטים המדויקים שונו מטעמי דיסקרטיות.
מוצאי שבת, 16.8.2014, 2:00 לפנות בוקר
שלום מרסל, אני מתנצל אם זה קצת לא נעים - לא הכרתי את שמך לפני הסיפור האחרון שפרסמת, אחד מחברי לחץ לו לייק ואוטומטית זה קפץ לי. כתבת שם על גבר ואישה חסרי כל אמצעים שהדבר היחיד שנשאר להם הוא הפסנתר. חייב להודות, אין לי פסנתר ומעולם לא למדתי לנגן על כלי כזה. אבל כשכתבת שהבעל מנגן לאשתו בכל ערב את “עטור מצחך" של חלפי ירדה לי דמעה והרגשתי איך גוש ענק עולה בגרוני. זה היה השיר שלי ושל אשתי, אפילו היה לה חלוק גדול, ורוד, צמרירי ורך, בדיוק כמו בשיר.
לפני כמה חודשים היא נהרגה בתאונת דרכים. המשפחתיות שלנו נהרגה יחד איתה. הזכרת לי אותה, כבר לילה שלם שאני שומע את השיר ומתגעגע. תודה לך. כרמי.
ההודעה הזו הגיעה אלי, וכמו ניכסה את הסיפור לעצמה, רק עם גוון שונה, עצוב יותר. אני זוכרת שלפני שעניתי לו, קמתי לעשות מקלחת טובה, הכנתי לי משקה ורק אז חזרתי למיטה וללפטופ שלי. בדיוק כשהתכוונתי לענות לו הגיעה עוד הודעה.
מוצאי שבת, 16.8.2014, 2:43 לפנות בוקר
שלום ילדה נפלאה, שמי רווית ואני מתגוררת באחד הקיבוצים בדרום הארץ. אני קוראת קבועה שלך (עוד מהראשונים) ומאוד אוהבת את כתיבתך. אני לא נוהגת לכתוב לאנשים דרך פייסבוק, בטח לא לאנשים מוכרים, אבל הפעם הייתי חייבת. הסיפור שכתבת עכשיו, על הגבר, האישה והפסנתר, הוא בדיוק הסיפור שלי ושל בעלי אדי ז"ל. זה השיר שאיתו נכנסנו אל החופה שלנו בתחילת שנות האלפיים וזה השיר שגרם לי להתפייס עם אדי בכל פעם שהיה מרגיז אותי על שטות קטנה. אוף, אני מתגעגעת לשטויות שלו. לפני שנה (בדיוק אתמול ציינו שנה) באה דלקת ריאות שהחמירה ולקחה אותו ממני ומהילדים. תודה על שהשבת אותו אלי, ואפילו לרגע. תמשיכי. רווית.
שתי ההודעות האלה הגיעו אלי בזו אחר זו. נכנסתי אל הפרופילים כדי לוודא שאני לא נתונה לאיזו בדיחה רעה של עבריין מקלדת. שני הפרופילים היו אמיתיים לגמרי, עם תמונות, עם אירועים ועם מקומות עבודה. אתם יכולים לקרוא לזה חיפזון של אישה צעירה או חוסר הגינות, אבל זה היה חזק ממני. פתחתי קבוצה בפייסבוק, צירפתי אליה את כרמי ואת רווית, וכך כתבתי להם:
מוצאי שבת, 16.8.2014, 2:50 לפנות בוקר
שלום כרמי, שלום רווית, אתם בטח לא מבינים מה פשר שיחת הוועידה המשונה הזו. אני מקווה שאף אחד מכם לא יכעס עלי על הפרת הסוד שחלק עמי. כמו שאתם כבר יודעים, אני סופרת, אני קוראת הרבה וכותבת הרבה יותר. אבל מקרה כזה, כמו שקרה הלילה בעקבות הסיפור האחרון שלי, לא דמיינתי גם כשדמיוני היה פורה ביותר. לא אכנס לפרטים, אבל כל אחד מכם איבד את חציו השני בטרם עת. לכל אחד מכם נגדעה האהבה בצורה פתאומית ואכזרית. כל אחד מכם כאב, ועדיין כואב, בכל לילה. ולכל אחד הצלחתי להשיב, ולו בכמה מילים, את מושא אהבתו לרגע. תודה על שחלקתם עמי את הרגע הזה, זכיתי. הלוואי ולבכם יתאחה במהרה ואהבה גדולה וחדשה תחבק אותה אליכם. לילה טוב.
כתבתי להם את הדברים והלכתי לישון. לא הנחתי שיענו לי, בטח לא מיד. מתברר שהם כן ענו, וכשראו שאני כבר לא מתקשרת יותר, המשיכו את השיחה בעצמם. עד אור הבוקר. וגם בבוקר שאחרי. ובצהריים שאחרי. ובערב שאחרי. הם יכלו, כמובן, לפתוח שיחה משלהם ולהוציא אותי מהקבוצה. הם יכלו, כמובן, לשפוך את כאבם זה בפני זה רחוק ממני. הם יכלו, כמובן, לא לגלות לי מה הוליד יום. אבל הם בחרו אחרת. קמתי בבוקר לשיחה גדושה, כואבת, פורה ושורפת. אני נשבעת לכם, יום יבוא, אקח את השיחה הזו ואכתוב עליה ספר.
בפעם האחרונה שהרציתי בפני חברי איזה ארגון, הרימה את ידה אחת הנשים שהביטה בי במבט חמוץ מתחילת ההרצאה, ואמרה “למה את ממשיכה לכתוב בפייסבוק? תכתבי רק ספרים, העולם הווירטואלי הוא זול מדי".
חייכתי אליה וסיפרתי לה ולקהל המעונב שישב שם את אותו הסיפור שכתבתי לכם כרגע.
אה, אתכם שכחתי לעדכן בפרט אחד. הם מתחתנים בשבוע הבא. ונחשו מי אורחת הכבוד?