אם מישהו רוצה לפנק אותי, הוא מוזמן לקנות לי חוברות תשבצים. עדיף תשחצים. משום מה כשיש תשבץ עם הגדרות מחוץ למסגרת אני תמיד מרגישה שאני עובדת שלו, בזמן שאני רוצה רק להירגע. אז עדיף תשחץ, ובלי סודוקו ומספרים - זה כבר לא יקרה בגלגול הזה. אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על היום שבו הספרונים עם נייר הדפוס השחור שמלכלך את הידיים כשמדפדפים, החלו לשמש עבורי כאופציה ראויה מאוד, המחליפה את "אפקט הסיגריה" או לצורך העניין את הצורך בשימוש בתכשירים שונים ומשונים המשמשים להרגעה. חוברות תשבצים הן פרוזאק של הגדרות, מדיטציה של מוח, במיוחד ברגעים שבהם רצוי להשתמש רק בהיגיון אך האופי אינו מאפשר לעבוד בכוח השכל. בתשבצים אף פעם אין מקום לרגשות, או לפחדים או לספקות או להבדלים בין כאב בטן של פחד או של אינטואיציה. שחור על גבי לבן, מאוזן ומאונך. כה פשוט וכל כך מסובך.
מכיוון שאני מכורה בעיקר לחוברות תשבצים ישנות, אני נתקלת מדי פעם בהגדרות מגדריות קלאסיות שנכתבו טרום המהפכה הפמיניסטית. מפעם לפעם ב"שחור ופתור" נוזפים בי בעקיפין על היותי אישה תמהונית ומדברים אלי רק בלשון זכר. ובאמת, החוצפה הזאת שגרמה לי לבחור בתחביב ללא שייכות מגדרית מוציאה מהדעת. "איזה מין אישה את", נוזף בי מחבר הספרון שהודפס בשנת 1958. במקום לפתח לעצמך תחביבים מגדריים קלאסיים כמו תפירה, אפייה וסריגה, כך על פי ציפיותיהן של החוברות הישנות של משרד החינוך, את מתעסקת בשטויות. אולי הוא צודק, יש לי עדיין הרבה מה ללמוד בתחום האפייה. רק אתמול שוב שרפתי תחתית של עוגה.
כשאני חושבת על כך, הנופים שחלפו לנגד עיני ממתלי העיתונים העליונים של הקיוסקים של פעם, היו תמונות של פארה פוסט, או של כל בלונדינית עם פן מוגזם וביקיני בגזרה גבוהה שחייכו אלי, או יותר נכון חייכו לאבות של כולנו, בכל פעם כשהיינו יורדים לקנות מסטיקים. את העמוד הראשון הפורנוגרפי אני בדרך כלל גוזרת, כי הוא מעצבן אותי. אם אני רגועה באותו היום, אני סתם מקשקשת בעט ומציירת להן שפם. יכול להיות שזאת הסיבה לכך שכשאני מניחה את ידי על חוברות תשבצים שמלאות בתמונות של גורבצ'וב והגדרות על ברית המועצות ויוגוסלביה, לבי מתרחב. זה מזכיר לי את תקופת האטלס. את תור הזהב של מילון אבן שושן. חוברות היסטוריות שיש בהן עניין, ולא כאלה שאת כל פתרונותיהן אפשר למצוא בגוגל. אגב, רצוי שהפתרונות של הגיליון הנוכחי לא יהיו בסוף החוברת, אחרת אני מעמידה את כושר הסבלנות והאיפוק שלי במבחן שנועד לכישלון. בעיני, הצצה בודדת בעמודי הפתרונות משולה לניסיונות הקטנים והכושלים ליישר את העוגה רק עד הקצה ודי. אני רמאית, ואסור להעמיד אותי בפני פיתוי.
אני חולקת איתכם לראשונה סוד די כמוס. את החוברות נהגתי להחביא בעבר מכמה סיבות. אחת, אני חוששת לאבד חברים, ובעיקר בני זוג שחוששים שיש משהו פסיכי העומד מאחורי הצורך האובססיבי להתנייד בעולם עם חוברת תשחצים בתיק, בעולם של סמארטפונים. "יש לך מלא תשבצים מעודכנים בעיתון", אמר לי פעם זה שישן לצדי אז במיטה, ולא הבין מדוע אני מתעקשת לפתור תשבצים מתקופת ג'ורג' בוש האב. אבל לכי תסבירי לו עכשיו מדוע דווקא הדף עם ה"שבור את הראש" שכתוב בפונטים של מכונת כתיבה מפעם, מרגיע אותי כמו מוצץ לתינוק. הסיבה השנייה לכך שאני מחביאה את החוברות היא אגואיסטית יותר. אני לא אוהבת שפותרים לי תשבצים ללא אישור.
האמת היא שהעיסוק מסביב לתשבצים זכור לי עוד מהתקופה שבה סבתא הייתה מתקשרת לאבא, טרום תקופת האינטרנט, שהיה הולך ומחפש במילון איזו הגדרה לפעמים במשך ארבעה ימים. אלא שתוך כדי כתיבה אני נזכרת כיצד החל התחביב המוזר הזה לחלחל גם אלי. על ירדנה המורה למלאכה, זו שלימדה סריגה, נכפה לשכנע אותי להיכנס לכיתה ולא למרוד מול הנגרייה הבית ספרית כמו ז'אן ד'ארק, ולהפנים שסריגה היא תחביב מרגיע ונגרות הוא תחביב מלכלך. אחרי שהעיפו אותי מהנגרייה בגלל קשיים בשאיפת נסורת, והוחזרתי בבושת פנים למעוז הסריגה והתפירה, החלטתי שאני מפסיקה לתפור מחזיקי סירים עקומים למטבח ועושה שביתה איטלקית בשיעור. "תמצאי לך עיסוק", אמרה לי ירדנה וכך התחלתי לפתור תשבצים ב"כולנו" ולקלל אותה בלב.
חשבתי שהפכתי לפחות מרדנית. אלא שעכשיו אני מתחילה להבין שאולי זה לא קשור בכלל למרדנות, אלא למה שתמיד חשבתי שהעיסוקים הללו לכאורה מספרים לי על עצמי. אני לעולם לא אסרוג, אבל לפחות הפסקתי לפחד מהמטבח. ועכשיו אם תסלחו לי, יש לי ניסיון נוסף של עוגת תפוחים בתנור, ואני צריכה לגלות בלי גוגל מי היה מפקד הקג"ב ב–1934.