יותר ממאה הרוגים ומאות פצועים בפריז מזעזעים את העולם ומשגרים את כתבינו כדי לגרד את הפצעים ולהביא דם, כותרות, תובנות, ובעיקר את הוויברציה הרייטינגית הבדוקה: הזעזוע הגדול מכולם.
רק בחודש האחרון נהרגו מאות בשרשרת מעשי טרור של דאע"ש בסודן, במצרים, בביירות ובאיסטנבול, וכתבינו לא הזיזו את התחת מרבצם. בקושי המשיכו לפולו־אפ של היום הבא. רק כאשר הדם טפטף על הבגט, ליד אייפל, במקומות שבהם ישבו סארטר, בריז'יט בארדו ופיקאסו, טסו כתבינו לשאנז אליזה. מיליוני נפגעים, פצועים, פליטים מרוששים, ומאות אלפי הרוגים נכנסו לשגרת היום השאננה של אזרחי העולם הנאור. הם התעוררו רק כאשר תוצרי הלוואי של הצונאמי המזרח תיכוני, הפליטים, הפרו את שלוות שכונתם.
וכל הבלגן הזה הוא צדק לא פואטי, אכזרי ומעוות, שרודף היום את הארצות הקולוניאליות, אלה שיש להן אחריות לא קטנה על ממדי ההרג והפליטות בעולם השלישי. והיום מה? תאגידי הנפט המערביים לא מתחלקים ברווחי הנפט עם שליטי ערב ואפריקה המושחתים, כשעמיהם אוכלים קש בעוני מחפיר? וככה בקטנה ובצד: בעצם הימים האלה חותם ראש ממשלת ישראל על מתווה גז שלא שונה מהותית מההסכמים של תאגיד אקסון האמריקאי עם שליטי ערב הסעודית, אי שם אחרי מלחמת העולם השנייה.
השבוע, באוהיו, נשאל דונלד טראמפ מה היה עושה נגד דאע"ש. "הייתי מפציץ את מוסול (יותר ממיליון תושבים), מוחק את שדות הנפט, ותוך חודשיים אקסון הייתה מפעילה אותם מחדש". אקסון אומנם לא כורתת ראשים ומפוצצת מטוסים ותיאטראות, אבל היא מנציחה במדינות המפרץ עשרות שנים של פנאטיות דתית, תסכול ונחשלות של המורחקים מן הצלחת המשותפת לה ולבתי המלוכה. לביל מאהר, סטנדאפיסט פוליטי אמריקאי, הייתה הצעה לא פחות מרתקת: "אנחנו לא צריכים להשקיע כסף, נשק ולחימה במזרח התיכון", אמר בתוכניתו, "אנחנו צריכים להשקיע בפופקורן. ואז לשבת ביציע ולראות איך המדרפאקרס האלה הורגים אלה את אלה".
רק לצרפתים היה דחוף להראות שהם עושים משהו (בעוד שבועיים בחירות) והם הפציצו אחרי הטבח את ראקה, המכונה עיר הבירה של דאע"ש. בראקה יש כחצי מיליון תושבים. לא ברור מהן תוצאות ההפצצה. דאע"ש לא מפרסם תמונות חללים. בכל זאת, לטעון שמישהו כאן הורג ללא אבחנה זה קצת מוגזם אפילו מבחינת חוש ההומור של דאע"ש, אם יש להם אחד כזה. האכזריות של דאע"ש, אגב, היא היתרון ההסברתי של המערב. האמריקאים מבצעים בכל יום נתון כ־20 עד 30 גיחות הפצצה. נהרגים כמה (כמה?!) אזרחים חפים מפשע? (בבית ספרנו הם קרויים בלתי מעורבים). איש לא שמע, איש לא ראה.
ההלם הישראלי
בגדול, זה מחדל חמור שממשלות המערב לא הרגו את דאע"ש כשהיה קטן. הצבא הדאע"שי עדיין מתנייד בטויוטות שעליהן מרותכות חצובות של מקלעים, אבל אמצעי הלחימה המשכנע ביותר הוא הסכין והפחד. זו תופעה שאמורה להיות מקוטלגת יותר כאקט פלילי מאשר כאקט דתי או לאומי.
"אי אפשר לנהל נגדם מלחמה כמו שמנהלים מלחמה נגד מדינה, אלה רוצחים", אמר אובמה השבוע בפגישת ה־G20. הם אומנם חותרים למדינת ח'ליפות, אבל להבדיל מן המטורפים שנכנסים לקמפוסים ויורים לכל עבר, זוהי פתולוגיה משיחיסטית קולקטיבית של צעירים אסלאמיסטים שיש להם חסך עצום בנקודות חיבור לעולם סביבם. בחינוך, בתעסוקה, בזהות ובתקווה לעתיד.
היה מדהים, אירוני ומתסכל לראות את כתבי החדשות של המיינסטרים הישראלי, היישר מאינתיפאדת הסכינים של הפלסטינים הצעירים, מסתובבים בפריז ומחפשים ברצינות תהומית אחר הסיבות לעובדה שצעירים פריזאים קמים בבוקר, ובמקום ליהנות מכל טוב עיר האורות נוסעים למדבריות עיראק וסוריה, כאילו עריפת ראשים של האדם הלבן היא סוג של מרפא ומשאת נפש. למה? שואל מואב ורדי מחדשות 10 את מרואייניו המוסלמים. "הם לא טופלו בידי הרשויות", אומר לו בעל חנות, "הם מיואשים וחסרי עבודה ותעסוקה", אומרת אחת בחיג'אב. "יש ניכור בינם לבין המדינה", מסביר שלישי בערוץ אחר.
ובאולפן ערוץ 2 יושב השר לביטחון הפנים לשעבר אבי דיכטר ואומר שהוא מזהה בפיגוע בפריז את טביעת האצבעות של איראן וחיזבאללה. עוד אני מכניס לעצמי סטירה כדי לבדוק שאכן שמעתי את הנאמר ולא דמיינתי, ממשיך דיכטר לפתח את הנושא. ההשראה להערכת המצב הזאת באה לו מפיגועי חיזבאללה ואיראן בבואנוס איירס בארגנטינה. ויש לו עצה לצרפתים ולנו: כשנלחמים בטרור אסור להיות צמחונים. למשל הריסת בתים, למה הם מחכים? הוא מביא כדוגמה את האב שהסגיר בראשית השבוע את בנו המפגע כדי שלא יהרסו את ביתו. דיכטר איננו מסוגל לעשות את האחד ועוד אחד, שעשה האב המסגיר: גם מנע את החיסול של הבן וגם את הריסת הבית.
וזה עוד לא הכל: על פי דיכטר לאסד ולדאע"ש יש אינטרסים משותפים, ולכן הוא לא נלחם בו. "יש דו־קיום בין צבא סוריה ודאע"ש", הצהיר דיכטר. הנכון הוא שצבא סוריה נלחם בצבאות של כל הארגונים שרוצים לקרוע אותו אישית ונתחים מסוריה, אבל דו־קיום של אסד ודאע"ש, כאשר איראן וחיזבאללה, שותפיו של אסד, הורגים ונהרגים במלחמתם בדאע"ש? האיש היה השר לביטחון הפנים וראש השב"כ, ובאחד מאותם דילים של מרכז הליכוד הוא עוד עשוי להיות שר ביטחון.
דיכטר לא לבד בריחוף הסטרטוספרי שלו. אהוד יערי, שנדרש גם הוא לנושא של העולם לאן, מתכתב ישירות עם מיתר הפאניקה של נתניהו: "תוך 50 שנה", הסביר וציטט יערי ברצינות תהומית, "ינהרו מיליוני תושבי המזרח התיכון לארצות המערב". הגב' יונית לוי לא בדיוק הבינה מה ההצהרה הדרמטית הזאת אמורה להביע אפרופו הפיגוע. "אז מה?", היא תוהה כיצד ענייני דיומא הפכו לתרחיש אימים בדיוני, וממהרת לאייטם הבא.
מלבד הכיסוי התקשורתי, מציגה עורמת ההיסטוריה סוג של צדק פואטי טרגי ואכזרי שנוקם את נקמת העולם השלישי שנבזז בידי העולם הראשון. זו תהיה ספקולציה פראית למדי לומר ש־200 שנות קולוניאליזם גרמו להתפרצות האסלאם הדאע"שי. והאסלאם עצמו, באורח שבו הוא מיתרגם לדין מוחמד בסיף, הוא עניין בעייתי. כמו תגובת ההפצצה הצרפתית, שהיא סוג של נקמה אינסטנט ברמה האנושית והפוליטית.
אני מניח שאף מדינה או ארגון לא זקוקים לעצות של קיביצרים מסוגי, אבל הרמה המדינית והאסטרטגית, במקביל למרדף ללא פשרות אחרי ראשי הנחש, מחייבת טיפול שונה. כמו העלאה דרמטית של תקציבי פיתוח התשתיות, החינוך והרווחה בריכוזים האסלאמיים באירופה, כמו השקעות במודיעין ובבניית כוחות מקומיים במזרח התיכון. מדובר בהימור, אבל כמו בפוקר, מרבית הקלפים בידי העולם.
הבעיה שלנו היא נתניהו. "הטרור הפך מטרור פלסטיני לטרור אסלאמי ששוטף את כל העולם...", אמר אחרי הפיגועים, "אני מצפה שהעולם יתמוך במלחמה שלנו בטרור". אף מילה על דאע"ש. זה היה תרגיל פתטי שנועד לכרוך את דאע"ש עם איראן וחיזבאללה. דא עקא, איראן וחיזבאללה הן חברות בקואליציה שקמה להכות את דאע"ש. נתניהו וישראל בחוץ. אתה מבין את זה דיכטר?