קטטות בין עיתונאים מאוסות הן ודי מעושות. המרחב התקשורתי גדול ורב, כך שכל אחד יכול להביע בו את דעתו, פרשנותו והגיגיו, להביא את ידיעותיו ודיווחיו. או אז יתקוטטו הדעות ביניהן ולא האנשים.
שנים אני נמנע מתגרות רחוב וחומק מהן. אילו נדרשתי לכל בלוף או השמצה, לכל ביטוי נבער של אי הבנת הנשמע או הנקרא, הייתי צריך לעסוק רק בזאת. אלא שבשבוע שעבר חרג כאן קלמן ליבסקינד מהמתחם העיתונאי בגסות. הוא כתב על אודות אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2, עמית סגל ועל אודותי דברי בלע שנועדו לסכסך בינינו, בין שלושתנו, דברים שנועדו לשסות אותם בי ולשסות אותם זה בזה.
וייס סיפר בכנס עיתונאים באילת שדברי הכתבים והפרשנים בערוץ 2, כולל דברי סגל, עוברים בשקט, אך כאשר אני אומר משהו, המערכת קורסת. ליבסקינד עט על הפרקטיקה הנפסדת והאלימה הזאת, הצדיק ותגבר אותה בטענה שכל דיווחי כולם הם דיווחים מגמתיים המשרתים את השקפתי השמאלנית, כינה אותי תועמלן - ינון מגל אמר זאת לפניו - והכביר גינויים נוספים. כאילו נחשף לראשונה לעובדה שהבריונות בשיח הפוליטי הישראלי פורצת באגף ימין.
וייס הוא העורך היחיד מכל עורכי מאז ומעולם שאינני יודע דבר וחצי דבר על העדפתו המפלגתית. כל בחירה שלו, בין הבית היהודי למרצ, לא תפיל אותי מהכיסא. שיקוליו, נכונים או שגויים, הם תמיד שיקולים עיתונאיים. אם הוא מאריך את החוזה שלי פעם אחר פעם, חרף צווחות המחרישות את אוזנו הימנית, יש לו כנראה סיבות טובות. סגל הוא לא רק קולגה אלא גם ידיד ושותף. הוא עיתונאי מעולה, ושם התואר "מעולה" נבחר כאן בקפידה. הוא, לטעמי, העיתונאי המצטיין של חדשות ערוץ 2. אבל הוא מביע את דעותיו. בעת חתימת הסכמי העודפים בין המפלגות, הוא אמר שאף אחד לא מתקרב ליש עתיד כי זו מפלגה "מצורעת". אילו אני אמרתי כדבר הזה, הייתי מתבקש להפקיד דרכון וערבות צד ג'.
בראשית 1981 התחלתי לכתוב ב"מעריב". על ההתחלה ממש, לאחר סיור ברחבי הגדה וכתבה שנקראה "מסע בארץ הכיבוש", התארגנה נגדי עצומת עיתונאים מבית. יעקב העליון, למשל, כתב לעורך שמואל שניצר ז"ל שבגללי הוא לא מכניס את העיתון הביתה, כי טורי משחיתים את ילדיו. שניצר, שהיה איש ימין עמוק וקלאסי ולא הסכים למילה ממילותי, אמר לי, אל תתרגש, אין דבר כזה עיתונאים ימנים ושמאלנים, יש מוכשרים ובלתי מוכשרים, מעט מוכשרים והרבה בלתי מוכשרים. האידיאולוגיה, הוא אמר, היא כסות לדברים אחרים.
ליבסקינד כותב כבר עשור וחצי לפחות. הוא שולט על עמודים שלמים ב"מעריב", על תוכנית יומית ברדיו ומופיע תדיר בטלוויזיה. השטחים המוחזקים הללו לא מפיסים את דעתו. הוא מתפקד כראש ארגון ד"ב (דיכוי בוגדים) בתקשורת, מלקה עיתונאים בלתי פטריוטים או חילוניים מדי לטעמו בערוצים 2 ו־10, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות". בכירי העיתונאים התכבדו בצרצוריו: אילנה דיין, נחום ברנע, אמיר אורן, רביב דרוקר, עקיבא אלדר ועוד. הוא מתעקש לשמש גם כתב לענייני יבבות. שקיקי הדמעות שלו מלאים תמיד וניגרים תוך כדי רדיפה ומלשינות.
"מעריב" מתברך בכותבים מקצועיים, בן כספית, רן אדליסט, רון מיברג, נתן זהבי, רמי רוטהולץ, יהודה שרוני, ליאורה ואחרים. הם עוסקים בשלהם ומתפרנסים מפרי עמלם. ליבסקינד נועץ עיניו בצלחות של אחרים. אילו הייתי עורכו, הייתי אומר לו משהו כזה: אתה תחקירן לא רע, הנח לקנאה ולקינות, חדל להיות המלשין של הכיתה, או הילד הבוכה בתחנה המרכזית בקדומים. חוץ מזה, הייתי אומר לו, קלמן, בינינו, כמה שנים עוד תשתמש בימניות ובדתיות כתירוץ לגסות רוח ולטרחנות.
# # #
דעותי המדיניות גלויות וידועות. בתמצית, בקליפת אגוז: מפעל ההתנחלות מוביל אותנו לאבדון. השתלטות הקנאות על המדינאות הובילה בעבר לחורבן הבית. הבחירה היא בין קהילת אפרטהייד מנודה למדינת לאום מקובלת. בין קברי אבות אבותינו לחיי בנינו ובני בנינו. אפשר שאני טועה, טעיתי רבות, כולנו חשופים לטעויות. אבל מתקיימת הפרדה בין ידיעות לבין פרשנות לבין דעות. הדעות הן שמקוממות ומקימות עלי את כל הג'יפה. הדעות ובעיקר ייחוס ההשפעה, המדומה לדעתי.
במחוז הבחירה של ליבסקינד רובצת עמותה המתקראת אגודת זכות הציבור לדעת. חודשים אחדים לאחר שהתחלתי לעבוד בערוץ הראשון, הם עתרו נגדי לבג"ץ. לכתב ההגנה של רשות השידור צירפנו את כל הידיעות שפרסמתי. והנה זה פלא: מרבית הידיעות הרעו עם מפלגת העבודה, מרצ ושרת התקשורת שולמית אלוני ז"ל, שהיו אז בשלטון, ומיעוטן עם הימין, שהיה אז באופוזיציה. בג"ץ בהרכבו הכבד - ברק, זמיר וחשין ז"ל - קבע הלכה עקרונית, תקדימית, בזכות חופש הדעה. בחסות בג"ץ ובעידוד מנהלי הרשות, יותר מכולם איש הימין אורי פורת ז"ל, המשכתי לעבוד עוד שמונה שנים בערוץ הראשון. כשעזבתי ביוזמתי ולצער המנהלים - האגודה שמחה וצהלה והתפארה כאילו היא סילקה אותי.
משל האתרוג של שרון, שהיה ראש הממשלה הפופולרי בדור האחרון, הביא לפתחי פוליטיקאים, מימין ומשמאל, ובכירים רבים במערכות שונות שביקשו עצה כיצד להתאתרג. אני מיטיב להגדיר, אמרתי לכולם, אך לבצע, לאתרג, אינני יודע.
האתרוג יוחס אחר כך למני מזוז, היועמ"ש שסגר את תיק שרון, ואחריו לבג"ץ, שהשליך מעל פניו את העתירות נגד סגירת התיק. אברמוביץ' אשם, המשיכו ליילל, הוא השפיע על מזוז, הוא השפיע על בג"ץ. במקביל להגדרה, אתרוג, הבאתי את הידיעות שהביכו את שרון יותר מכל. למשל, כאשר נדונה חקירת דודי אפל, שנקראה "תפוח רקוב", חשפתי קיום חקירה מקבילה, חרישית וסמויה, נגד שרון שנקראה "שטיח אדום". או למשל, ידיעה שהדהדה אחר כך בעיתונות העולמית, על חרם שהטיל הפנטגון על משרד הביטחון ותביעה לפיטורי המנכ"ל וראש מלמ"ב בגין טענה לסחר נשק עם סין. שרון הוציא הכחשה רשמית זועמת ורועמת. הועמדתי למשפט הצנזורה והפסדתי, עד כדי כך זעם שרון, עד כדי כך הייתה הידיעה לא נכונה.
דעתי על עשר שנות כהונת נתניהו היא כדעת רבים, שגורה ולא מקורית: רב הנזק שעוללו השנים הללו לחוסן הפנימי ולמעמד החיצוני של ישראל. אך לא היה לדעתי זו זכר בדיווחי ובפרשנותי במערכת הבחירות. המערכה הייתה יצרית, דיווחים ופרשנויות טבלו במגמתיות וסונוורו על ידי משאלות לב. עיתונאים שמאלניים חזו בתקווה את נפילת נתניהו. עיתונאים ימניים חזו את נפילתו בחרדה. מראשית המערכה ועד סופה הערכתי שהוא ימשיך. תעזבו אתכם מתרחישים, מפזלים וממשחקי קואליציה, נהגתי לומר, ביבי הוא ראש הממשלה הבא.
כאשר נודע דבר הזוגיות הפוליטית בין יצחק (בוז'י) הרצוג לציפי לבני, הייתי מהראשונים, אם לא הראשון, לגחך על כך עד עפר. אגב, הייתי יכול לפרסם ידיעה זו לראשונה ובאופן בלעדי, אילו הייתי נענה להתניה ומסכים להצמיד שבח לדיווח. ועוד אנקדוטה קטנה: בטרם הגשת הרשימות לכנסת פרסמתי ידיעה ולפיה מתכוון נתניהו לפנות לציבור שיציע מועמד למקום המשוריין. חטפתי ביקורת שייחסה לי ניסיון לפגוע בליכוד ולהשפיל את ראשו. לאחר יומיים פרסם נתניהו פנייה כזאת לציבור.
ערב הבחירות התראיינתי ל"גלובס" ואמרתי שלא יהיה מהפך. לפני העלאת הראיון לאתר צלצלו אלי מ"גלובס" לשאול אם אני עומד מאחורי הכותרת, שהייתה בעיניהם נועזת למדי. חד־ משמעית כן, אמרתי. כשהיו מופיעים באולפני ערוץ 2 אנשי המחנה הציוני, הייתי אומר להם, תפסיקו עם ה"רק לא ביבי", זהו שוד עתיקות, זה לקוח ממערכת הבחירות של 99', זה התאים אז ולא מתאים היום, עבר זמנם של עלבונות ופסילות אישיות. כאשר התוכנית "אנשים" ייחדה כתבה לעמית סגל, הופעתי כדי לפרגן לו. בתוכנית הציג עמית את המסרונים שקיבל ממני במהלך הקמפיין ובכולם כתוב: ביבי בוודאות. בליל הבחירות, לאחר שהמדגמים התייצבו, אמו של עמית סימסה לו: אמנון צדק. שמחתי פעמיים, גם בשל המחמאה וגם כי זכיתי, היה לי הכבוד, להחליף לרגע את כהנא, ההוא מהאמירה: כהנא צדק.
בעת מבצע צוק איתן התרחשה כידוע תקרית בנקודת שידור שלנו ליד הקריה בתל אביב. מה היה הסיפור שם? באותו ערב נפוצה ידיעה או שמועה שנתניהו מסכים להפסקת אש. הגיעו והתקבצו סביב עמדת השידור בריוני "הצל", כמאה צללים וכהניסטים, בידיהם שלטים ובפיהם צרחות: "בדם ואש את ביבי נגרש! לא רוצים הפסקת אש!". איך נקשרתי אני לעניין? היו שם כמה שאמרו, זה אברמוביץ' השפיע על ביבי, זה הכל אברמוביץ'. אז סבה מקהלת הבריונים לעברי וייחדה לי את הקללות, האיומים והיריקות. מפקד המחוז קיבל דיווחים על ההתפתחות והורה להוריד אותי מהשידור לעמדה אחורית ומשם להילקח בהסתר במכונית של ימ"ר תל אביב.
# # #
ייחוס ההשפעה מתמיה אותי בכל פעם מחדש. עומדות לרשותי בסך הכל חמש עד שבע דקות שידור בשבוע ומאמר דעה קצר ב"ידיעות אחרונות" אחת לשבועיים. עשרות עיתונאיות ועיתונאים, ליבסקינד כלול בהם, נהנים מבמות רחבות בהרבה.
והנה, נתניהו הולבש במדי קצין נאצי באיזה בלוג עלום. אני לא יודע בלוג מהו. יש לי חברים והרשת העולה בראשי היא של שער במגרש כדורגל, אך אין לי מושג מהי רשת חברתית. "ווטסאפ" נשמע באוזני כמו משקה מוגז. "טוויטר" כמו שם של ריקוד. אין לי טלפון חכם. עדיפים בעיני אנשים חכמים עם טלפון טיפש מאשר להפך. כך או אחרת, נתניהו הוציא הודעה שהוא מצפה ממני לגנות את תיאורו כנאצי. טלפנתי אליו ואמרתי שאינני יודע במה הכתוב מדבר. אתה מסמן אותי, אמרתי לראש הממשלה, ישנם הטועים לחשוב שאני עשיתי את המעשה הנחות הזה. אגב, שאלתי, למה מכל עיתונאי ישראל "בחרת" דווקא בי?לא אסגיר את תשובתו, רק אומר שהבנתי מהתשובה למה הוא לא "בחר" את ליבסקינד זה או אחר מתוך שפע הקלמנים העומד לרשותו או לרשות מחנהו.