חברתי חן קיבלה לא מזמן רישיון טיס. ואני, שכלל לא ידעתי שהיא בהליכים להוצאתו, מצאתי את עצמי מתרגשת בצורה יוצאת דופן מהרגיל. גם לידידי יובל יש רישיון טיס, אך האמת היא שלא זכור לי רגע שבו יצאתי מגדרי כשגיליתי זאת. בסופו של דבר, הייתה זו דווקא אני, שרוב חיי מוצאת את עצמי יוצאת נגד סטיגמות וטייטלים מגדריים שמתעקשים להצמיד לי (חובבת כדורגל מושבעת וכתבתי במשך שנים על יינות ועל רכבים), שהתייחסה לרישיון הטיסה של חן כאילו שברה איזו תקרת זכוכית במאה הקודמת. אמיליה ארהרט כבר חצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד בשנת 1937 ונכנסה לספרי ההיסטוריה. מאז זרמו מים רבים בנהר, ועדיין כשחן מגיעה לטיסות בשבת בבוקר, היא נתקלת במבטים מוזרים מגברים, אך כאמור - לא רק מהם.
אומרים כי העולם יודע להחזיר לך תמיד באותה המטבע. ואם אכן מה שאת רואה זו השתקפות המחשבות שלך על עצמך ועל אחרים, זה מסביר את מה שקרה כשהגעתי עם כובע כתבת הרכב לנסיעת מבחן וקורס שטח מזורז. אני כבר מתורגלת למבטים משתאים של הסובבים, במיוחד בעודי מונה את מאמני הפועל תל אביב לדורותיה כמו את נשיאי המדינה. וכמו כן מתורגלת בתגובות להערות הסקסיסטיות שקיבלתי כשהייתי מגיעה לטעימות יין עם גברים - שתמיד תהו אם אני בתו של היינן. עדיין שום דבר לא הכין אותי לאישה שניגשה אל גורו הרכב הנשית תהילה דויטש שעמדה לצדי, ושאלה למצבה המשפחתי בטענה: “את יודעת, יש כזו סטיגמה שמי שמתעסקת בדברים כאלה היא לא, איך לומר, סטרייטית".
הערות שכאלה עוברות לידי כמו משב רוח קליל כשהן מגיעות מפיו של גבר, אך הן יכולות לעצבן במיוחד כשהן מגיעות מפיה של אישה. לעומת דויטש הנשואה פלוס אחת שעורכת סדנאות לנשים במוסך, רווקותי הייתה מחשידה. “את יודעת, אנחנו שבויים בסטיגמות", ניסתה האישה להתנצל ולהסביר ש"ככה רובנו חושבים" ולא שיש חלילה דבר רע בלסביות. ובכל זאת, לא יכולתי להתעלם מהתהייה על רווקותי והרמת הגבה, שאגב חשודה מסתבר באופן תמידי ללא קשר לעבודתי. אמו של חברי הטוב ביותר כבר תהתה באוזניו אם אני בכיוון של נשים, ולתגובתו שאני מעדיפה גברים, היא לא היססה וענתה “אם היא כל כך אוהבת גברים, אז מדוע היא מתעקשת לצפות בכדורגל ולא להתחתן?".
באותו הבוקר חשבתי הרבה על שוביניזם נשי ואם באמת קיימת תופעה כזו. עלה בי לרגע גם איזשהו ספק לגבי קיומן של תקרות זכוכית בתקופה הנוכחית, ואם אנחנו אלו שבסופו של דבר אשמות בכך שהן לא נפרצות. הנושא הזה מורכב ואי אפשר לפצח אותו בפסקה, אבל על פניו קשה שלא לתהות אם המחשבות המגבילות הן בסופו של דבר שלנו בלבד. עובדה, לא מזמן נערך סקר מקיף על פערי השכר בין נשים וגברים, שבו נמצא כי אחת הסיבות לכך שקיימים פערי שכר בין נשים לגברים היא כי נשים פשוט לא מעזות לדרוש שכר גבוה כשל גבר.
אופיר, מדריך הנהיגה שהסביר על נהיגה נכונה בשטח, התיישב לצדי ברכב. זו הייתה אופל אדם אדומה קטנה ונשית וניכר שממש מתחשק לו לשבת ליד ההגה, אך הוא הקפיד להכחיש זאת מכל וכל. “איזה מזל שזה רכב של בנות", אמרתי והבטחתי שאשתדל לא להרוג אותו בדרך צפונה. רק אחר כך חשבתי שההומור המתגונן הזה הוא כלל לא מצחיק, והוא רק מוכיח עד כמה עמוק טמועה בנו האמונה החברתית מילדות, על כך שיש דברים שנשים פחות טובות בהם. “אני לא מסוגלת לנהוג כשבעלי או כשאבא שלי יושב לידי", אמרה אחת הבנות, ובראשי חלפו כל אותם משחקי כדורגל בילדות כשחשתי צורך לדבר על גולים בלתי נשכחים מהעבר רק כדי שידברו איתי ולא מעל לראשי, או הניסיונות לשכנע את חברותי שמאמינות עדיין באמת ובתמים שאני אולי צופה בכדורגל מסיבה אחרת ונסתרת.
ואז גם הבנתי שבשורה התחתונה, כל עוד אתגונן כשאני נוהגת עם גבר שיושב לצדי, ארים גבה בהתפעלות כשמישהי מספרת לי שהיא אחת לשבוע לוקחת מטוס בעצמה, אפחד לרשום בטופס ציפיות השכר סכום דומה לזה שמקבל גבר המתמודד על אותה משרה, או ארגיש צורך להוכיח למישהו שעל אף בחירותי בחיים או מצבי המשפחתי אני “נורמלית ובסדר" ומיישרת קו עם התפיסה הפרימיטיבית החברתית - אז האמת היא שאני בעצמי בבעיה, והפעם רק באשמתי.