אין יום בלי פיגוע, אין יום בלי תוכנית אוכל ואין יום בלי דיווח על סגירת מסעדה. למי אכפת אם אחת מיכל אנסקי, מותק ישראלית טלוויזיונית, סגרה את הבאסטה שלה? מסתבר שלכולם, וסליחה על העלבון. לא באסטה אלא אואזיס לאנינים. לפחות על פי נפח סיקור "הקריסה של השפית המובילה". אלה הם חיינו וזה המחיר המופקע שאנחנו משלמים על החיים בין פיגוע לאומני לפיגוע קולינרי ולמנה עם "נגיעות מולקולריות". בייחוד כשמדובר בחייהם של גרגרנים שהפיגועים לא פוגעים בתיאבון שלהם ושאר עם ישראל שהפך את פולחן האוכל לחלק מההתמודדות עם האפלה ההולכת ומשתררת במקומותינו.
כשמעורב ירושלמי הוא לא תינוק על האש, אלא חלקי פנים בקר על האש. בימים של אכול ושתה כי מחר חמאס או דאע"ש, זהו האנטידוט האולטימטיבי. יש כמובן דרכי מילוט נוספות ומיני מינים של מנהרות להיעלם בתוכן עד יעבור זעם או תעלה ממשלה שפויה יותר, אבל הגרגרנות והפלצנות והווכחנות על טעם וריח הפכו את הפואה גרא וה־400 גרם סטייק לנחמה מספר אחת של עם ישראל. עדיין לא הגענו לרמה של תחרויות מי אוכל יותר (נקניקיות, גפילטע, המבורגרים), אבל סבלנות, בדרך כל בשר גם זה יגיע.
ועדיין גודש תוכניות האוכל, שזב כמו רצועות שומן משני צדדיו של פה תפוח בגוש בשר, הוא עניין תמוה. בייחוד שיגעון הדקויות והטעמים שרק בעלי חך שהוא מעבדה כימית מסוגלים לרדת לסוד הרכבם. אין כל רע בחבורת אנינים שיש לה האמצעים ובלוטות הטעם, ובכלל כולם אוהבים לאכול טוב, אבל. מאז אמר הברון רוטשילד שהארוחה הטובה בחייו הייתה על ספסל בשדרה עם בגט טרי, בקבוק יין פשוט ונערה מאוהבת, יש לי חשד עמוק כלפי תיאור אוכל שמטרתו לשדרג את הקיום האנושי לספרות שאייל שני משוטט בהן תפוס שרעפי בולשיט.
בעצם אני חוזר בי. אם לעגוב על עגבנייה עושה את העבודה ויש לנו במחיר ארוחת גורמה חיבור לגן עדן מתוך הבנה שגם גן עדן של שוטים הוא גן עדן, אז אני בפנים. הבעיה היא שמיעוט ערל חך כמוני אינו מסוגל לזהות ולאתר את הטעמים המופלאים שנמצאים בעגבנייה הדווקנית ההיא של שני או להבדיל בין שניצל סופר־חובה לילדים לשניצל גורמה תענוג לאנינים.
וכאן מגיע החשד באפקט הפלצבו שנובע ממאמץ שיווקי וגובה את מחירו בהתאם לתקציב השיווק והעיצוב והמיקום והאוונטה. ועדיין הדיווחים על סגירת המסעדה של אנסקי דגמנו את הפער בין השניצל־צ'יפס־סלט לבולשיט התקשורתי הנלווה למסע המופלא בין החך לרקטום.
קטונתי מלשפוט האם זה האוכל הנורא שסוגר את המסעדות או הביקורות הנוראות שהרגו אותן. או אולי זה עניין של חניה בלתי אפשרית או מלצרית שהפליצה – לך דע. כל מה שצריך לעשות הוא להחזיר את הכבוד האבוד של השניצל־צ'יפס־סלט ושל המחירים השפויים.