שווה לשים לב לסיפור קטן על יהודייה ושמה תמר. הוא פורסם, רק במקרה, בשבוע שבו יקראו יהודים בפרשת השבוע את סיפורה של תמר המקראית. וכמובן, אין שום קשר בין הסיפור של תמר דאז לזה של תמר דהיום. ואולי בכל זאת: שהרי שתיהן נשים יהודיות המתנהלות בעולם שהלכותיו נקבעות על ידי גברים, ושתיהן נקטו מעשה של שבירת כלים כדי לקבוע בו מציאות חדשה. על תמר המקראית תוכלו לקרוא בתורה. על תמר אפשטיין יכולתם לקרוא בעיתון ״וושינגטון ג׳ואיש וויק״, שהיה הראשון לפרסם את סיפורה.
ב־2006 נישאה אפשטיין לאחד, אהרון פרידמן. שניהם יהודים אורתודוקסים, שומרי תורה ומצוות. ב־2007 נולדה להם בת. ב־2010 ניתן צו גירושים אזרחי אמריקאי. אבל גט יהודי לא ניתן. אפשטיין הייתה לעגונה. גרושה בעיני החוק האמריקאי האזרחי, נשואה בעיני החוק היהודי. הקהילה אומנם הפעילה לחץ על פרידמן, רבנים ניסו לשכנע אותו לתת גט, אבל הוא סירב. הסיפור שלו עלה לכותרות משום שפרידמן לא היה סתם אחד – הוא היה עוזרו של חבר קונגרס חשוב, הרפובליקני דייוויד קמפ. הקונגרסמן עמד תחת מתקפה, אך גם היא לא הועילה. מבחינה חוקית לא הייתה לו כל עילה להתערב, ודאי שאסור היה לו לפטר את פרידמן בשל עניין פנימי של החוק היהודי.
השבוע התברר שאפשטיין נישאה מחדש. היא כבר אינה מתגוררת במרילנד. בעלה הטרי – במזל טוב – הוא אדם פליישר, והחתונה נערכה בממפיס, טנסי. מי התיר לאפשטיין להינשא, אף על פי שמעולם לא קיבלה גט? יש כנראה רב כזה, שהחליט לתת היתר. הסיבות להיתר מעורפלות ונתונות למחלוקת. רבים מרבניה של אמריקה רואים באפשטיין אישה נשואה, שאם תלד עכשיו ילד נוסף ייאלצו להכריז עליו כממזר. מעטים מוכנים לקבל שהיתר ניתן, ושהנישואים החדשים תקפים. כך או כך, ברור שהכלה החליטה: לחכות לנצח לגט, להישאר לבד, לא התאים לה. בצדק לא התאים לה. גם לחכות לפתרון הלכתי שיוסכם על כולם לא התאים לה. כי אין פתרון כזה. המקל מקל, המחמיר מחמיר. וכל אחד עושה לו רב כהבנתו.
זה סיפור קטן, כאמור, אך יש לו משמעות מרחיקת לכת. הוא מלמד על עוצמת השבר בתוככי החברה היהודית־אורתודוקסית ועל השחיקה הנמשכת בכוחו של הממסד הרבני האורתודוקסי להשליט את פסיקותיו על הציבור – אפילו על הציבור שלו. מה שנכון באמריקה נכון גם בישראל. הרבנים מנפחים שרירים, מתחזים לבעלי כוח, אך אין להם כוח מלבד הכוח שהציבור נותן בידיהם – והציבור כנראה כבר אינו מעוניין לתת בידיהם כוח. כך בעניינים של עגינות, כך גם בשלל נושאים אחרים הנתונים כעת למחלוקת, רובם נוגעים למעמדן של נשים ביהדות, מהשאלה האם מותר לנשים להתגייס לצה״ל, דרך השאלה האם מותר להן לעלות לתורה בבית הכנסת, ועד להסמכתן לרבנות.
יש כאן חדשות טובות: כל מי שעסוק בבהלה מיותרת מפני הרבנים והרבנות והמי יודע מה שהם יעשו בפעם הבאה, יכול להרגיע. הרבנים והרבנות נחלשים, לא מתחזקים. יש כאן גם חדשות קצת פחות טובות: עולם יהודי שאין בו לא פסיקה מוסכמת, לא הלכה מוסכמת, לא נוהג מוסכם, לא מוסדות מוסכמים של בירור סוגיות דתיות ולא סטנדרט מוסכם הוא עולם יהודי מפוצל יותר, מפלגתי יותר, קוהרנטי פחות.
אין כנראה דרך לשנות את המצב הזה – גם לא בטוח שצריך לשאוף לשנות אותו. זו רוח הזמן, והיא חזקה יותר מכל בית דין של כל מספר של רבנים מזרם זה או מזרם אחר. היהודייה רוצה להינשא, היהודייה תמצא דרך להינשא. הנה – השוואה מתבקשת של תמר לתמר. השוואה מתבקשת של התעקשות נשית מול ממסד גברי. עכשיו רק צריך שיבוא יהודה ויודה: צדקה ממני.