ינון מגל הוא גם קורבן. לפני שאתם מתנפלים עלי, תהיו רגע ישרים עם עצמכם: כמה פעמים הייתם במסיבות שבהן אנשים שתו קצת יותר מדי ועשו דברים שהביכו אותם ואת מי שסביבם, ואתם צחקקתם במבוכה וקיוויתם שעם היעלמות אדי האלכוהול ייעלמו גם המעשים בלי להותיר זכר? כמה פעמים שמעתם שמישהו מפלרטט בצורה אגרסיבית ולא ידעתם אם ומה לעשות?
לפני כמה חודשים הייתי בניו יורק במועדון ג'אז סולידי. לצד הקבוצה הישראלית שאליה הייתי שייכת, הייתה קבוצת תיירים משוודיה. אחד הבחורים היה שתוי ומדי פעם נגע בישבנה של אחת מחברותיו לקבוצה, היא הגיבה בחיוך נבוך או בצחקוק וזזה, אבל הוא עשה זאת שוב ושוב. ואני? חשבתי שאולי זה לא מפריע לה, כי היא הרי צוחקת במבוכה. חשבתי שאני לא מכירה אותם, אז למה להתערב. לא עשיתי כלום, היום אני מצטערת.
האווירה שאנחנו חיים בה מזוהמת. גם כאשר לא נעשים מעשים שיש בהם עבירה מפורשת על החוק, הרי שיש יותר מדי מעשים שמעכירים את האוויר שאנחנו נושמים. הם הופכים את הנשים בעיקר, אבל גם את הגברים, למי שכל מה שיש להם להציע זה מיניות. מהדורת מוצ"ש האחרונה של חדשות ערוץ 2 נתנה בשתי כתבות מצוינות בדיוק את שני צדי מטבע ההחפצה.
הצד המתירני, הפרוץ, תואר בכתבה מזעזעת על ילדה בת 14 שאביה מוכר אותה כסמל מין ודוחף אותה להשתתף בקליפ שבו היא רוקדת בבגדים פרובוקטיביים בתנוחות מיניות ומשמיעה טקסטים בוטים. היא לכאורה בעלת "ריבונות מינית" על גופה, אבל היא בעצם קורבן. לומדת ומלמדת ילדות אחרות שהן בעצם אובייקטים מיניים.
הצד השני של אותו המטבע היה בכתבה של יוסי מזרחי, שסיפרה על חנין ראדי, אצנית מרתון תושבת טירה שצריכה לרוץ מחוץ לעיר כי "זה לא צנוע". כשרצתה לארגן מרתון בעיר שבו תשתתפנה גם נשים, ירו ברכבה. לבסוף קבוצת הריצה שאותה היא מדריכה קיבלה אישור לרוץ. אבל רק בלילה ובאצטדיון סגור. מה בעצם אמרו לבנות האלה שצריכות לרוץ במקום סגור? גם כשאת סתם רצה, את אובייקט מיני.
אנחנו הולכים ברחוב ושלטי ענק שבהן נשים מוחפצות ומוכרות סקס מלמדים אותנו ואת ילדינו שמה שיש לאישה למכור זה מין. אנחנו נכנסים לאתרי חדשות וידיעות "פסבדו חדשותיות" מופיעות לצד החדשות האמיתיות, עם תמונות שהופכות את גוף האישה לחפץ. המסרים האלה הם צלחת הפטרי שעליה צומחת ההתייחסות לגוף האישה כאל חפץ שיש "להשיג" או "למכור".
הארגונים הפמיניסטיים מתפתלים כשמייחסים לאווירה הסקסיסטית שבה אנחנו חיים את ההטרדות המיניות. מצד אחד, ברור שאווירה מחפיצה היא צעד ראשון בדרך להסתכל על האישה כאל אובייקט מיני ותו לא. מצד שני, המחקר הפמיניסטי מדבר על "ריבונות מינית" כלומר, האישה יכולה להתלבש איך שהיא רוצה, היא יכולה גם להחליט שהיא רוצה לסחור בגופה וכל זה איננו מזמין הטרדה מינית.
בראי החכמים
גם חכמינו התלבטו בשאלה הזו. בפרשת השבוע שעבר קראנו על דינה הצעירה, שיוצאת "לראות בבנות הארץ" ונאנסת. שכם בן חמור, נשיא הארץ, רואה אותה, שוכב איתה ומענה אותה. מילת הפועל היחידה המוזכרת בעניין דינה היא "ותצא". זה הדבר היחיד שהיא עושה באופן אקטיבי. כל שאר מילות הפועל המוזכרות אחר כך הן של שכם, ובהמשך של אחי דינה הנוקמים והורגים את כל הזכרים בעיר שכם באומרם "הכזונה יעשה את אחותנו", לחרדתו של יעקב אביהם.
רש"י כותב שם שדינה הייתה יצאנית בת יצאנית: "'ותצא דינה בת לאה': ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית הייתה, שנאמר: ותצא לאה לקראתו". לכאורה פירוש פטריארכלי ימי־ביניימי קלאסי. אישה יצאה? מגיע לה. אבל רש"י עקבי גם כאשר מדובר בסיפור של גבר נתקף ואישה תוקפת.
בפרשת השבוע מוזכר יוסף הצעיר, המתואר כ"יפה תואר ויפה מראה", שמתמנה להיות האחראי על בית השר פוטיפר במצרים. אשת פוטיפר מפצירה בו יום אחר יום לשכב איתה ויוסף מסרב. "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", הוא אומר לה. כלומר, "לא" מפורש. בהזדמנות אחת, כשאיש לא בבית, היא תופסת אותו בבגדו ודורשת ממנו לשכב איתה. יוסף עוזב את הבגד שלו בידה ונס החוצה. בתגובה אשת פוטיפר קוראת לאנשי ביתה, מספרת להם שיוסף ניסה לאנוס אותה ורק כשהיא צרחה הוא עזב והשאיר את הבגד. פוטיפר הכועס משליך אותו לכלא מיד.
ומה יש לרש"י לומר? "'ויהי יוסף יפה תואר': כיוון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו". כלומר, במידה מסוימת הוא הביא על עצמו את ההטרדות המיניות, באופן שבו הוא נראה והתנהג. רש"י לא מתייצב באופן קבוע לצד הגברים, אלא מחפש באופן קבוע מה הטריגר שהוליד את התקיפה, דווקא אצל הקורבן.
הפירוש של רש"י קשה לי. יותר קל לי עם פירוש הרמב"ן, שאומר בפשטות שדינה בסך הכל יצאה מהאוהל. העינוי שלה בידי שכם היה עינוי מפני שיחסי מין שהם לא בהסכמה הם עינוי. לגבי יוסף אומר הרמב"ן שהוא היה יפה תואר ובגלל זה אשת פוטיפר התאהבה בו. הוא לא "אשם" ביופיו, להפך. הרמב"ן מציין שיוסף היה ירא אלוהים.
ואולי אני יכולה לעשות מקום בלבי לשני המפרשים, דרך פרשת ינון מגל. דווקא משום שמדובר בפרשה אפורה ולא חד־משמעית, היא מאפשרת לנו לשאול את עצמנו על האווירה שהתרגלנו לחיות בה. מהבחינה הזו מגל הוא קצת קורבן לחברה שהנורמות בה מקולקלות. חברה לא צנועה, לא רק מבחינה מינית, אלא חברה שבה גברים מסלסלים בשערותיהם או במפתחות לרכב מפואר, ונשים גם אם הן מצליחות ויפות כמו בר רפאלי, עדיין צריכות לחבוש אוזני שפנפנה כדי למכור. כולנו נותנים לזה להתקיים.
ההתפטרות של מגל היא אקט של צניעות והנמכת ראש. היא מתבקשת מבחינה ציבורית והיא מאפשרת תיקון עולם, טיהור האווירה. כפי שפעם היה מקובל לעשן בציבור ולזהם את הסביבה וכיום זה לא מקובל ציבורית, כך הטרדה מינית הופכת ונעשית פחות לגיטימית ומקובלת. בעולם מתוקן באמת, שאני מקווה שאנחנו בדרך אליו, כל התייחסות אל גבר או אל אישה כאל אובייקט מיני תהיה ממש לא פוליטיקלי קורקט. גם לא כאשר אדם מתייחס כך אל עצמו.