יש ימים שבהם הרשת הישראלית מייאשת אותי עד תהום. בעצם, על מי אני עובדת? לא ימים, רגעים, והם חוזרים על עצמם כל יום, כמה פעמים ביום. לפעמים גם כמה פעמים בשעה. הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו דוהרים על כפתור השיתוף, על הלייק - לרוב בלי לקרוא עד הסוף כלל, בלי להפעיל שיקול דעת. לפעמים התחושה היא כאילו הפכנו לצורות קיום שעיקרן מתנקז לשואו אקטיביסטי וירטואלי - רק לרוץ ולהשוויץ בפני חברים שלנו כמה אנחנו אנשים מודעים חברתית וקהילתיים. הנה, סיפור קורע לב של חייל שנפצע בעזה והמדינה הפקירה אותו עם פוסט־טראומה - ראו נא, חברי, כמה אכפתי ודואג אני. הבה נשתף ונשתף ובעצם לא נעשה שום דבר יעיל באמת וכלום לא ישתנה.
הסיפור של רן אפלברג - הסיפור הבינוני ונוטף הקלישאות, יש לציין - מדגים בצורה מושלמת כמה קל לנגן לנו על מיתרי העצלנות. אנחנו הרי לא עושים שום דבר אמיתי כדי לשנות את המציאות כאן (רובנו, בכל אופן), אנחנו מבלים את רוב ימינו בהעלאת גירה מול המסך ושיתוף בתכנים שמטרתם לעצב לנו אישיות מלבבת. לפעמים מוסיפים מילות זעקה כמו “נורא! המצב חייב להשתנות!", ואז חוזרים לעסוק בעניינינו שברומו של עולם, כמו בחירת פילטר מחמיא באינסטגרם.
חרחרתי בבוז מול הסיפור של רן אפלברג עוד לפני שהוא הודה בכך שמדובר בסיפור בדיוני בלבד. אני לא מחבבת “סופרי פייסבוק" כמו אפלברג, משום שרק מעטים מהם מוכשרים באמת (מרסל מוסרי, למשל, היא דוגמה יוצאת דופן לכישרון מרהיב) וראויים לתהודה הגדולה שלהם ברשת. כי הרשת, כאמור, היא מקום שקל להפוך בו לפופולרי גם בהיעדר כישרון ממשי או סיבה הולמת.
אבל אפלברג הוא סופר פייסבוק פופולרי, עם כמה אלפי עוקבים ששואגים בהתרגשות מול הטקסטים שלו - חלקם מוצלחים יותר ופחות, והכל באמת בסדר עד שזה מגיע לשימוש ציני בנושאים נפיצים, תוך היתממות “אבל זה רק סיפור".
אפלברג העלה בעמוד הפייסבוק סיפור מרגש מנקודת מבטו של אב מודאג, שבתו “גפן" (השם לבדו מסגיר את מידת הבדיוניות של הסיפור) ניסתה להתאבד לאחר שנער מהכיתה שלה הפיץ סרטון מין שלה ברשת. הפוסט כמובן הכה גלים ברחבי פייסבוק, אף על פי שהיו כאלה שניסו להזהיר בתגובות שאפלברג, למיטב ידיעתם, אינו נשוי ואינו אב לילדים. גם כשהוא עצמו כתב פוסט חדש, תוך כמה שעות, ובו הפליא בתיאורים על התדהמה שחש מהוויראליות של הפוסט הקודם, רוב המשתפים והמלייקקים לא התעכבו על הפרט השולי הזה.
הבעיה של אפלברג היא שכמו הרבה אושיות רשת, גם הוא צלל לתוך מלכודת חוסר הצניעות הווירטואלית האופיינית לאנשים שצברו קהל גדול און־ליין. הניחוש שלי הוא שאפלברג פשוט הניח שכולם יודעים מי הוא - כלומר, שהטקסטים שלו הם בדיוניים - ולכן אם יכתוב מונולוג נוגע ללב על נושא אקטואלי ורגיש, אין אחד שלא יאמר לעצמו: אה, זה רן אפלברג! זה כמובן סיפור ולא מקרה מציאותי.
העניין הוא שאפלברג לא מודה, כנראה גם לא בפני עצמו, שעמוק בפנים הוא ידע שעיסוק בנושא מהסוג הזה יביא לו את התהודה שהוא משתוקק אליה. גם אני יכולה לכתוב פוסט מרגש שייראה כמו מכתב התאבדות, או על הטרדה מינית שעברתי, לכתוב אותו בגוף ראשון ולתת לו לעשות את שלו ברשת, ורק אחר כך לומר “אויש, סליחה, חשבתם שזה אמיתי? לא לא, זה רק סיפור".
אבל הפוסט שלו, שממשיך להופיע לי בפיד גם כמה ימים אחרי שאמור היה להיות ברור לכולם שמדובר בבדיה בלבד הוא בעיקר לקח בשבילנו - לעצור, לקרוא עד הסוף, להפעיל מעט רציונל, לפני שטסים לשתף.
אלא שאני יודעת שהלקח הזה כבר לא יופנם לעולם. אני יכולה לספור לפחות חמישה סיפורים כאלה, שהתפשטו ברשת מהר יותר מבורקס בסניף של שומרי משקל, ורק אחר כך התגלו כשקריים או כסתם בדיוניים. ואז כבר מאוחר מדי כדי לעצור: המחברים קוצרים את התהילה, ואנחנו נשארים עם השיתוף המביך הזה, שאפשר בהחלט למחוק מהוול, אבל התחושה שזלזלו באינטליגנציה שלנו - וצדקו - נשארת לנצח.