תשמעו סיפור בלי פואנטה, אבל בהקשר אקטואלי: שבועות ספורים לפני שהודיע ינון מגל על מעברו מעיתונות לפוליטיקה, הייתי עם קולגה שלי בפגישה במשרדו. אחרי שדיברנו מעט על העניין שלשמו התכנסנו, הוא הזמין אותנו לסיור במערכת.
"אתה יודע", אמרתי לו, "יש לכם כתבת אחת, רחלי רוטנר שכותבת לסירוגין טור על 'האח הגדול', שמע, היא ענקית". במקום להגיב הוא הוביל אותנו לחדר שאותו חלקה עם עוד כמה עובדים, מסר לה את שבחַי בפניה - והחלפנו כמה הנהונים נבוכים. כשבועיים־שלושה מאוחר יותר (על פי אותו פוסט מפורסם של רוטנר), במסיבת פרישתו מהתפקיד, אמר לה מגל את אשר אמר (הייתי כותב "לכאורה", אבל הרי הוא אישר את הדברים ואף התנצל עליהם) במה שהיה הגץ שהבעיר את "פרשת ינון מגל".
אקדים ואומר את הכמעט מובן מאליו: התנהגותו של מגל מגונה בעיני (שוב, בהנחה שנאמר מה שנאמר ולא הוכחש): זכותה של כל אישה לעבוד בסביבה שבה אף אחד מעמיתיה, ובמיוחד הבוס שלה (אפילו אם זאת מסיבת הסיום שלו), לא מדבר על החזה או הישבן שלה. אחרי שהבהרתי את נקודת המוצא שלי (ולא חלילה כמס שפתיים), הבה ננסה להפוך את הדיון הזה לא רק לצודק, אלא גם לפרודוקטיבי.
הגבר הישראלי ששורשיו נטועים בסיקסטיז ובסבנטיז, הוא יצור מבולבל שנולד ובגר עם מערכת מושגים אחת, אבל נאלץ לחיות עם אחרת. כבר כתבתי כאן בעבר שלו היה מישהו בוחן דרך הפריזמה של 2015 את עברם של חלק מאלופי צה"ל - מתש"ח ועד בערך תשנ"ח - הוא היה מניח שמדובר בחבורה של פושעי מין: הצנחן התחתן עם המש"קית שלו ש"הכיר" בתקופה שפיקד על היחידה ההיא, והטייס הנועז היה מסיים כל גיחה בחיקה של פקידת המבצעים. רובם, אגב, היו אנשים ערכיים ונהדרים, ואם תשאלו אותי לפחות, הבעיה אינה במעשים שלהם, אלא בזה שלא יכולתי לתת שום דוגמה הפוכה (ביום שבו תהיינה טנקיסטיות ומג"דיות בשריון, מ"פיות בגולני או מפקדת צוות בסיירת, רק אז אפשר יהיה לדבר על צה"ל כמקום שוויוני, עם כל הכבוד לתקנות המצוינות שהפכו אותו לבטוח יותר לחיילות).
חשוב לי לומר שגם אז, בימים שבהם הסטנדרטים היו שונים, היה מתוח קו ברור בין מה שמותר לומר לבין מה שאסור לעשות: אני זוכר את קצינת המבצעים היפה שסיפרה לי בדמעות איך ג', המג"ד, לקח אותה לסיור בג'יפ שלו לשטחי האימונים, ובאמצע שום מקום ניסה לשלוח ידיים... ג' היה קצין מצטיין וחלאת אדם: בתיק שלו היה כבר "עיכוב דרגה" על פרשה דומה שהיום הייתה שולחת אותו למאסר. אחרי שצצו עוד כמה סיפורים, הוא שוחרר מצה"ל ועבר להטריד נשים באזרחות. רוצה לומר, חרא של בן אדם הוא חרא של בן אדם, בכל זמן ובכל מקום.
בעוד נשים מצליחניות הן חיות חדשות בסביבה, הרי שגברים מצליחים נחשבים למושכים יותר בעיני נשים רבות. יהיה מי שיאמר שמדובר במנגנון מולד שמבדיל בין זכרים לנקבות, ותהיה מי שתאמר (אולי בצדק) שלא מולד ולא נעליים - זוהי בסך הכל תולדה של אלפי שנות ציביליזציה גברית. ועדיין העובדה היא שגבר מצליח מקבל חלק מהתמורה על הצלחתו בשדרוג מעמדו בעיני נשים. אני לא מדבר על המניאק שינעל את דלת משרדו על מזכירתו ואז יחמיא לה על גזרתה, אלא על ההוא שקולט שהיא מסתכלת עליו פתאום אחרת ותוהה איך לעזאזל לקחת את זה מכאן - בלי לשלם את החשבון.
הדחף הטבעי של גברים לכבוש נשים יפות לא נעלם, אלא רק הודחק אחרי שלמדו שלכל סטוץ עם מה שמוגדר "כפופה" (מוכרחים למצוא לזה מילה קצת פחות דו־משמעית, נכון?), עלול להיות "מוצאי־סטוץ", אבל התשוקה בעינה עומדת... אחרת, סליחה, אבל מה הטעם להצליח?
כסף בבנק, דירה להשכיר, אוסקר, פוליצר - האם יש משהו מתגמל יותר מהעובדה שאישה יפה חושקת בך? (הדגש כאן הוא כמובן על חושקת, לא "מוטרדת-לחשוק").
התשוקה לסמן "וי" על משבצת האישה הכי יפה בסביבה לא חוסלה (תודה לאל, כמו שאומרים במפלגתו של מגל) אלא רק רוסנה. היא נוטה להתפרץ כאשר חל שינוי במצב היחסים (למשל סיום יחסי עובד־מעביד) או במצב הצבירה (למשל כמה דרינקים). להבנתי, במקרה של ינון מגל התקיימו שני התנאים.
מגל הודה והתנצל. בשבילי זה מספיק. יהיה מי שיטען שזה משום שלא חשתי מעולם יד מונחת על אחורי בניגוד לרצוני. יכול להיות. ועדיין, כל מי שמאמין שמתח מיני הוא מהכוחות האנושיים הנפלאים ביותר, חייב להותיר לו שטח אפור קטן ולא פלילי, שבו הוא יכול להוסיף ולהתקיים בהסכמה של שווים.