אני אחרי מסאז׳, השלישי במספר השבוע, הפעם נתתי למסאז׳יסטית טיפ של 50 באט, פי שניים מבפעם הקודמת. אומרים שככל שאתה מתרגל לתאילנד ולמחירי הרצפה שלה, כך אתה מעריך יותר את הכסף, ומתמקח אפילו על 10 באט (שקל לערך). כנראה שאצלי זה ההפך, הימים פה חולפים ואני נעשית לארג׳ית יותר, הקבצנים של קוסמוי מחייכים אלי כשאני יוצאת אל הרחוב, הם מזהים את הנדבנית שבאה מולם. ילדים פושטי יד מחבקים אותי ועושים עצמם כאילו הם באמת אוהבים. פקיד הקבלה של המלון עוזר לי בכל פעם עם המזוודות, גם אם זה לא מוגדר לו בחוזה העבודה. לרוויה. מי שצריך, לוקח.
לפני שבועיים חשבון הבנק שלי קיבל בשורה חיובית, קיבלתי תמורה נאה לאיזה פרויקט שכתבתי. תהיתי לאיזה חיסכון להכניס את זה: אחד כזה שלא ייפתח לי גם אם אאחוז ברגלו של מנהל הבנק ואתחנן, או אחד גמיש שרק המחשבה שהוא גמיש תגרום לי לבדוק את גמישותו מדי יומיים. ישבתי בבית קפה ונכנסתי לאתר הבנק שלי, לראות אם יש שם כבר קטגוריית הכרת תודה למרסל מוסרי הסופרת הצעירה, שבבת אחת הכניסה 20 אלף שקל. מלצרית ניגשה אלי.
"תרצי להזמין משהו?", שאלה. "כן, תני לי בקבוק קולה, בבקשה, עם הרבה קרח ועוד כמה דקות אזמין גם אוכל", עניתי. "או־קיי, אז תזמיני מהמלצרית ההיא שם", היא אמרה והצביעה על מלצרית אחרת. "למה?", התעניינתי, "עשיתי לך משהו לא בסדר?". היא צחקה: "מה פתאום, אני מסיימת לעבוד פה, את הלקוחה האחרונה שלי".
"חארות, הם פיטרו אותך? יש לי ידיד עם מסעדה, ממש מעבר לכביש", הבטתי בה. "מה פתאום", היא חייכה אלי, "הערב אני טסה לתאילנד, לחצי שנה, זה הטיול של אחרי הצבא שלי, אביא לך את הקולה", היא הפנתה לי את גבה. לפני זה יכולתי לראות את ההתרגשות בפניה. טוב, מיותר להגיד שעשר דקות אחר כך ביקשתי את סליחתה של שרי אריסון, סגרתי את אתר הבנק ופתחתי את האתר של אל־על, נכון? החיפזון מן השטן, אני יודעת. אבל כשהוא מגיש לי אותו ארוז כל כך יפה, אינני יכולה שלא לקוד קידה ולקחת אותו ממנו.
שלושה ימים אחר כך אני במטוס גדול. דיילת נחמדה מגישה לי מגבון חם ומאחלת לי טיסה נעימה. אני מחייכת אליה, "תודה, חיכיתי לזה הרבה זמן". אף אחד מסובבי לא שאל אותי למה פתאום קמתי ונסעתי. הפעם לא מדובר באהבה נכזבת, לא בדיכאון ולא בייאוש. רציתי, אז עשיתי. פשוטו כמשמעו.
אורות המטוס כבים, אישה צנומה יושבת לידי ומחזיקה ביד את "פלטפורמה", ספרו של מישל וולבק. קראתי את הספר הזה פעם, אחותי הגדולה קנתה לי אותו מתנה. מסופר בו על תיירות המין בתאילנד, על רדיפת הבצע והאי־הבחנה בין מוסרי ללא מוסרי. על הקולוניאליזם שיצרו שם חלק ממדינות העולם ועל גוף האישה שהפך לזמין לכל איש עם שטר בכיסו, נחות ככל שיהיה.
חשבתי אז שהוא הגזים. אנשים תיארו את תאילנד כגן עדן, כמקום שבו הכל אפשרי. ושלא כמו באמריקה, שם זה גם לא עולה ביוקר. חשבתי להניח את ראשי ולישון, עצמתי עיניים. "מרסל מוסרי?", עמדה לידי דיילת אחת, גבוהה ויפה. פקחתי את עיני. "כן", עניתי לה. "אני קוראת את הסיפורים שלך", היא אמרה בהתרגשות. "תודה", הזדקפתי במושבי וחייכתי אליה, "את אוהבת אותם?". "מאוד", ענתה, "אף על פי שלפעמים את קצת קיטשית. אל תיפגעי, אבל זה לא תמיד אמין". "אה", אמרתי.
"מה אפשר להביא לך?", היא חייכה אלי, כמו מתנצלת על כנותה החיננית. חשבתי רגע, האם לנצל את מעמדי ולבקש ישיבה בביזנס וכוס קמפרי, או להיות אינפנטילית ולבקש ביקור בקוקפיט, פלוס לחיצת יד של טייס תמיר וחסון.
"נעים מאוד, אני מרסל", אמרתי לטייס בעל השיער הכסוף. "נעים גם לי", הוא ענה לי, "את יכולה לשבת". הוא הכיר לי את החבר שלו, זה שמטיס איתו את המטוס. שאלתי אותם אם הטיסה עושה להם טוב, אם הם מסופקים מהעבודה.
"מאוד", הם ענו לי תמימי דעים, "אבל זו לא באמת טיסה. כשהיינו בחיל האוויר, אז, מעל לבנון, טסנו".
ראיתי בעיניהם ניצוץ, בדיוק אותו ניצוץ שהיה למלצרית כשאמרה לי שהיא טסה לתאילנד. הבטתי קצת בטייס בעל השיער הכסוף. טבעת נישואים אלגנטית עיטרה את ידו. סיפר לי שהוא גר בשרון, נשוי כבר שני עשורים. עוד גילה לי כי הוא חושב שנישואיו מלאי אושר, עדיין. הוא לא לידה כל יום, לפעמים כמה ימים היא לא רואה אותו, אבל כששאל אותה פעם איך היא מסוגלת להתמודד עם הקריירה שלו, ועם זה שהוא לא בקרבתה, ענתה לו "אתה כן, בכל פעם שמטוס עובר בשמיים אני מנופפת לך, אתה לא רואה?". חייכתי. פתאום כל כפתורי הבקרה נעלמו ורק כפתורי תקוותי דלקו.
ממלון למלון, מטיסת פנים האחת לשנייה, הגעתי לקוסמוי, לאי הגדול והיפה. ובעודי תרה אחר המלון שהזמנתי בבוקינג, אני רואה תיירים אוחזים האחד בידה של השנייה, חלקם יושבים על החוף עם קוקטייל, חלקם מטיילים ומתמקחים בין השווקים, חלקם מצטלמים עם בנות הדראג קווין המאופרות בהגזמה. אני מניחה שתאילנד תהיה לי טובה. אני לא מצליחה להבין את וולבק המקטרג, הכל נראה פה ורוד, ססגוני, אפילו מעט אירופי, ועם זאת אותנטי להפליא.
כמו שכבר אמרתי, אני אחרי מסאז׳, השלישי במספר. הפעם היא עיסתה את גופי בשמן ושאלה אותי באנגלית רצוצה למה אני כל כך לחוצה. רציתי לספר לה שהייתה לי טיסה ארוכה ועוד המון טרטורים פנימיים עד שהגעתי הנה. רציתי לספר לה שזו הפעם השנייה השנה שאני טסה לבד, האם זה לא נראה לה מוזר? רציתי לבדוק מה היא חושבת על כל הזוגות שבאים הנה. והאם יש לה בן זוג המחכה לה בבית, וגם הוא, כמו אשת הטייס וכמו עיני המלצרית, מקבל את הקריירה שלה וזוהר כשהיא מגיעה הביתה. רציתי גם שתספר לי על תאילנד, שתמליץ לי מה אני יכולה לעשות, כי ממש גן עדן פה. הייתי צריכה לשאול אותה איך זה לחיות בתוך גן עדן.
אבל קול גברי ממיטת הטיפולים הסמוכה, מהצד השני של הווילון, קטע את מחשבותי. במבטא ישראלי כבד הוא אמר "את בובה'לה".
"מה?", שאלה אותו המסאז׳יסטית.
"בובה'לה, זה יפה בעברית", הוא הסביר.
"תודה", היא לחשה במבוכה וביקשה ממנו להסתובב. "לא כדאי", הוא ענה, "את תראי כמה את טובה לי".
היא שתקה. ראיתי את צלו המגושם והמגעיל מתיישב ומסתובב. הדבר היחיד שרציתי לשאול את המסאז׳יסטית החל מאותו הרגע זה אם הכסף שהיא מרוויחה לא נרטב ונקרע מדמעותיה, ומה היא עושה עם כל הכעס. התלבשתי, נתתי לה טיפ הגון ויצאתי. בדרך חזרה למלון קראתי שהסופר אמיר גוטפרוינד נפטר. דמעה צנחה על לחיי והיא עדיין לא יבשה. פעם, באחת השיחות שלנו, הוא כתב לי "לכי על איכות מזוקקת, מרסל, היא תיתן לך שלווה בחיים". זהו יומי השישי בתאילנד. מסאז׳יסטית אחת תחזור מחוללת הביתה, אמיר איננו, וגשמים חזקים יורדים. ואפילו פה, בגן העדן הגדול, הטיפות עכורות מתאווה ומבצע.