מי מאיתנו לא היה רוצה שכל חייל בשירות חובה התורם את נשמתו למדינה יקבל שכר ראוי והוגן? אלא שההחלטה שהתקבלה אתמול בממשלה היא לא יותר מפופוליזם זול של פוליטיקאים המחפשים להתהדר בנוצות חברתיות.
מאחורי הרעיון המקורי עמד שר האוצר משה כחלון, שמאז הבחירות לא מצליח לממש את הבטחותיו למצביעיו. הוא הביט בדאגה מהצד במעמדו הצונח בסקרי דעת הקהל והחליט לעשות מעשה – להגדיל את שכר החיילים עד התקציב הבא. אחר כך – אלוהים גדול.
במובן זה דומה שר האוצר למי שיוצא עם חבריו למסעדה, מזמין מכל הבא ליד ועוזב לפני הגשת החשבון. במערכת הביטחון מבינים כי בשנה הבאה ידרשו במשרד האוצר כי את העלאת השכר – 600 מיליון שקלים בכל שנה – יממן צה"ל עצמו. האם תקציב הביטחון יוגדל בהתאם? כנראה שלא.
כחלון לא הצליח להוריד עד כה את מחירי הדיור או להקל את יוקר המחיה. הפתרון הזמין והנוח מכולם היה להתמקד בחיילי צה"ל, שהרי מי לא אוהב חיילים? מי לא היה רוצה לראות אותם חיים בכבוד ומקבלים תגמול ראוי?
כדי להבין עד כמה המהלך הזה הוא הצגה אחת גדולה, מספיק לעקוב מעט אחרי ההופעות התקשורתיות האחרונות של כמה מהפוליטיקאים שלנו. חברי כנסת, חברי ועדות, שרים וסגני שרים אצו רצו להתראיין תחת כל עץ רענן ולספר כיצד תרמו למהלך. אם תשאלו את ח"כ אורן חזן, זה בכלל הכל בזכותו. מי לא הוציא אתמול הודעה בנושא? שר הביטחון משה יעלון, והוא יודע למה.
בעתיד, כשייפתח פסטיבל תקציב המדינה, יגיש לו משרד האוצר את החשבון. ייאמר לו כי שכר החיילים הוא באחריותו וכי עליו למצוא את מקורות המימון. שני המשרדים יחזרו להתקוטט זה עם זה, והעימות, שיהפוך במהרה לפומבי, יהיה לוויכוח הלוהט של מדורי הכלכלה. מי כרגיל ימצא את מקומו בין הפטיש לסדן? החיילים, כמובן.