הפוליטיקה הישראלית משופעת במנהיגים ששמו להם למנהג לבדוק בכל בוקר לאן נושבת הרוח ולאיזה כיוון נעה דעתו של הציבור, ומיד לאחר מכן לרוץ קדימה, להצביע לאותו כיוון ולצעוק "אחרי". נדירים הם המנהיגים שבמקום לשחות עם הזרם, בוחרים במשימה הקשה מכל ופועלים כדי לשנות את מסלולו.
כזה היה יוסי שריד, מנהיג שפרץ דרך, אמר אמת, עיצב דעת קהל ולא שירת אותה. מודל לחיקוי, קול רם ונוקב שבימים קשים של בלבול ודילמות הראה את הדרך לרבים ושימש מצפן אידיאולוגי לאלפים רבים.
יוסי שריד נאבק בהתנחלויות, נאבק בימין, נאבק במזהמים, נאבק בבעלי ההון, נאבק בכפייה הדתית, אבל מעל לכל, יוסי שריד נאבק בפופוליזם, בכניעה לדעת הקהל, לעמדת הרוב ולרצון למצוא חן. שריד לא האמין במרכז, הוא בז לאותם אנשי ציבור שסיגלו לעצמם את אידיאולוגיית הגם וגם. גם לרצות בשלום וגם לתמוך בהתנחלויות, גם להאמין בזכויות אדם וגם לצדד בכיבוש, גם לרצות ולתחזק את הפריפריה וגם לתמוך בהשקעות ענק בשטחים. שריד מעולם לא היה נושא נאום מדיני על שלום באריאל, לא היה מצהיר על אחדות ירושלים לצד תמיכה במדינה פלסטינית ולא היה דורש צדק חברתי בתוך ישראל לצד השלמה עם היעדר זכויות לפלסטינים מעבר לקו הירוק.
קשים חייו של נביא האמת, לא תמיד נעים להישאר מחוץ לחיקו החמים של הקונצנזוס. לרוב מצא עצמו שריד קול בודד באופוזיציה, אך בזכות היותו אידיאולוג אמיתי, חד ונוקב, זכה שריד לחוש את הרגע שבו יש ביכולתו לשנות את דעת הקהל, להשפיע על דרכה של המדינה ולחולל שינוי אמיתי. מעטי מעטים של פוליטיקאים יזכו לרגעים כאלה ולמקום של כבוד בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל.
לצד אמירת האמת והצגת עמדות ברורות ונוקבות בכל נושא, הצליח שריד לעשות כמעט את הבלתי אפשרי ולהישאר רלוונטי ומשמעותי. בזכות הידע העצום, היכולת הרטורית, השנינות והדוגמה האישית, הצליח שריד לדלג מעל מסעות הדה־לגיטימציה ולהציג עמדות נוקבות ואמינות שסדקו את הקונצנזוס הישראלי.
רבים מאלו שיספידו בימים הקרובים היו מושא להתקפותיו חסרות הרחמים של שריד, עת שלא חסך מהם פרי שבטו וחשף את ערוותם האידיאולוגית. הם מצדם ראו את שריד וחשו לא אחת, עמוק בפנים, הערכה גדולה הגובלת בקנאה על האומץ והנחישות לומר את האמת ולא לעגל פינות כדי למצוא חן. תכונה זאת היא שהפכה את שריד למנהיג בחייו והיא שהופכת את מורשתו לבעלת משמעות גם לאחר מותו.