פרשננו לענייני ניהול סכסוכים מבקש לשאול שתי שאלות עקרוניות להבנת מצבנו המסובך – הלאומי והגלובלי – ובהיעדר תשובות, הוא גם מנסה לענות עליהן: האם כולנו נמצאים במלחמת עולם שלישית?
לא בדיוק, כל עוד השתתפותה והשפעתה של המעצמה הבכירה בעולם במאבקי הדמים בין האסלאם הקיצוני־סהרורי לאסלאם האחר לסוגיו ובין רוסיה ואירופה היא מזערית. מעצמה אחרת, רוסיה הפוטינית, נמצאת בתוך המאבק, לא קרובה להכרעה ומסתבכת במאבק יוקרה עם טורקיה הארדואנית. בעצם זהו מאבק אגו כוחני שבו חובטים זה בזה פוטין, אסד, איראן, אל־בגדדי וארדואן. מדינות אירופה, שחלקן משתתפות בהפצצת דאעש, מביטות מהצד. אובמה, באחרית נשיאותו, ממאן להעמיק בסכסוך, כי הימנעותו והתעלמותו הן סוד כוחו, אף שהמציאות בביתו פנימה תופחת ועולה, והקטל הטרוריסטי בסן ברנרדינו טופח בפניו. אני משער שאובמה ימשיך להכיל את כל כישלונותיו במזרח התיכון, וראשי הביטחון הלאומי שלו יצטרכו לגלות דאגה, אחריות ופעילות רבות יותר.
עם זאת, אם מעשי הטרור והכיבוש המדממים של האסלאם הקיצוני כלפי עצמם וכלפי העולם מתבצעים לעיני העולם בסוריה, בעיראק, בלבנון, במצרים, בתימן, במדינות אפריקאיות (בוקו חראם ומורדי סומליה), באירופה המערבית – וגם בדרום הגלובוס, בפיליפינים, בפקיסטן ובאפגניסטן ועכשיו בארצות הברית, אז זו מלחמת העולם השלישית מינוס. העולם מתנהל לקראת מלחמת גוג ומגוג. הסיבות, הנסיבות, האמצעים והשיטות יהיו אחרים – אבל היעד, השתלטות רצחנית על העולם, נשאר כשהיה.
האם ישראל נמצאת באינתיפאדה השלישית? בוודאי. ואיך תקראו לפרק שהחל לפני מלחמת צוק איתן (שגם לה סירבה הממשלה לקרוא מלחמה) ונמשך עד עתה, בדרך שבה צה”ל והממשלה שוב לא יצליחו לנצח. שרים בליכוד, כמו הנגבי האופורטוניסט ואקוניס הנלעג (זה מה שיש. בימין קשה למצוא דברן מעולה, חריף, ספקן, ציני ומשכנע כיוסי שריד ז”ל), מבקרים את הנשיא ואת שר החוץ האמריקאים, שאינם מסוגלים להבין לעומק את עמי האזור ומדברים ב”קלישאות ישנות” (אקוניס). מה חבל שהנ”ל וחבריהם לממשלת־קול־אחד אף לא מנסים להבין את הפלסטינים, שהפכו לנכבשים בארצם כבר 48 שנה ואיבדו את מעט התקווה לשינוי ולשלום שהייתה ברובם.
שרי הממשלה הצייתנים (להלן, “השריה”) למנהיגם מסרבים אפילו לשימוש במילה “כיבוש” וחוזרים על כל הקלישאות – מ”אין פרטנר”, דרך “אבו מאזן המסית” ועד “הבנייה בהתנחלויות תימשך”, וגורמים לייאוש ולזעם של הפלסטינים להתפרץ. ורה”מם, המנהיגנו במדרון ליעד לא נודע, רק מתפלל שגם ב־2016 נמשיך לדרוך במקום בהצלחה. “לא תהיה כאן מדינה דו־לאומית”, הוא מבטיח שלשום – ולא אומר איזו מדינה כן תהיה: מדינת כל אזרחיה? מדינה יהודית דמוקרטית עם שוויון בזכויות ובחובות גם לערבים – או מדינת שווים ושווים יותר? מדינת הלכה אפרטהיידית, שבה ביבי בובה של משיחאי הימין, כשהרשות הפלסטינית נופלת, כוחות הביטחון שלה, העוצרים את הטרור, מתפרקים – ודאעש מתקרב? איזו מדינה תהיה לנו – ומתי? אחרי משא ומתן עם עצמנו, או לפני שכל העולם ואשתו ידירו אותנו מסדר יומם ועסקיהם? סתם רה”מ ולא פירש. ובינתיים, סכינים, ילדים בני 14 מינוס, דריסות, יריות ואינתיפאדה שלישית מתמשכת.