לאחרונה אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעת חוק "הורות שוויונית", הכוללת כמה תיקונים בחקיקה שנועדו לעודד אבות לחלוק עם נשותיהן את משימות ההורות והטיפול בילדיהם. הצעת החוק החדשה קובעת כי אבות יוכלו לקחת "שעת הורות" (שנקראה עד עכשיו "שעת הנקה"), ולצאת מוקדם מהעבודה במשך ארבעה חודשים מסיום חופשת הלידה, בעוד שעד היום רק אמהות היו זכאיות לשעה זו. שינוי נוסף שאושר הוא החלפת המונח "חופשת הלידה" ל"תקופת לידה והורות", במטרה לעודד אבות לממש את האפשרות לחלוק את חופשת הלידה עם האם.
כביכול מדובר בשני תיקונים מבורכים, שבבסיסם עומדת ההבנה שהזמנים השתנו, שנשים הן כבר לא האחראיות הבלעדיות לגידול הילדים ושיש להתאים את החוקים למציאות חיינו. גם הגברים אמורים להיות שמחים מהשינוי, שנועד לאפשר להם לבלות זמן יקר עם ילדיהם ולהיות מעורבים יותר בגידולם.
לכן רבים אולי יופתעו מנתוני מחקר חדש שפורסם לאחרונה, אשר בדק עמדות ציבוריות מרכזיות בנושא חופשת לידה המתחלקת בין גברים ונשים במשותף. מהמחקר עולה כי בשנת 2015 עדיין חושבת מחצית האוכלוסייה שרק האם צריכה לצאת לחופשת לידה. המחצית האחרת חושבת שיש מקום לחלוקה מסוימת בין גברים ונשים, אולם בפועל אחוז קטן בהרבה בוחר לעשות זאת. לראיה, ב־2014 רק 473 גברים בישראל לקחו חופשת לידה, אף על פי שבאותה שנה נולדו 174 אלף תינוקות.
למה זה קורה? התשובה לכך מורכבת מכמה גורמים. אף על פי שאולי לא נוח לנו להודות בכך, עדיין קיימת חלוקה דיכוטומית בין גברים ונשים בכל הקשור לתפקידים בתא המשפחתי: לרוב נטל הפרנסה הוא בתחום אחריותו של הגבר ואילו הטיפול בילדים הוא בתחום אחריותה של האישה, גם אם היא עובדת במשרה מלאה. החלוקה הזאת נובעת בין היתר מבעיה מרכזית אחרת והיא פערי השכר בין המינים, שמאלצת גם זוגות שלא מעוניינים בכך ליישר קו עם התפיסה השמרנית הזו.
זאת ועוד, פעמים רבות, דווקא כשהמשפחה מתרחבת, גברים עשויים להרגיש צורך לחזק את הביטחון הכלכלי של המשפחה ולעבוד אפילו שעות נוספות, דבר שלא מאפשר להם להשתתף באופן פעיל בגידול הילדים.
כל עוד החוקים האלה לא זוכים לעידוד מהארגונים עצמם, ספק גדול אם תהיה להם אחיזה במציאות. שהרי פעמים רבות מה שישפיע על עובד לבחור אם לנצל את זכותו לחופשת לידה, ל"שעת הורות" או כל חוק אחר שאמור לעזור לו לאזן טוב יותר בין המשפחה לקריירה - הוא לא החוק, אלא הלך הרוח בארגון, שמושפע בראש ובראשונה מרוח המפקד. כלומר, המעסיק.
אנו עדים לכך שבחברות ובארגונים התומכים באיזון בית וקריירה, המביאים תפיסה זו לידי ביטוי בכל תקופות חייו של עובד ולא רק בתקופה שלאחר הלידה (וכאן אולי המקום לתהות מדוע הוגבלה "שעת ההורות" רק לארבעה חודשים מתום חופשת הלידה), העובדים מרגישים בנוח לממש את זכויותיהם ולא חוששים שמא המעסיק לא יראה זאת בעין יפה. במקומות אלה העובדים לא מודאגים מכך שבחירתם עלולה "לעלות להם ביוקר" ולפגוע במעמדם בארגון.
באותם מקומות המעסיקים מכבדים את עובדיהם, מכירים בזכותם לשלב בין עבודה ומשפחה ולכן מוכנים להתגמש, ללכת לקראתם ולהתאים את מקום העבודה למאה ה־21. בתמורה הם זוכים לעובדים שמחים יותר, אכפתיים ומחויבים יותר לארגון. רק כך אפשר יהיה להוציא חוקים כאלה מן הכוח אל הפועל.
הכותבת היא מומחית לדיני עבודה, עומדת בראש משרד נעמי לנדאו ושות'