בסוף השבוע האחרון פרסמתי על במה מכובדת זו מאמר המספר את סיפורו של נער גבעות. רציתי להבין איך מגיע נער נורמטיבי לנקודה שבה הוא הולך לשרוף בית על יושביו. גיניתי את המעשה מכל וכל, כמובן, וטענתי שאם אנו רוצים שלא יקרו עוד מקרים כאלו, יש להבין איך הם קרו. מה הוביל את המהלך.
מאז הוצפתי בפניות מגופי התקשורת להופיע אצלם. בתמימותי, עליתי לשידור אצל מראיינת פופולרית מאחת הרשתות הארציות. היא כנראה לא קראה את המאמר או שסתם לא הבינה אותו, ותקפה אותי על כך שאני בעד טרור יהודי. הבהרתי לה שאני לא. “ואבא שלך?" שאלה אותי המראיינת. כמובן שלא, הסברתי לה. ולמה לא גיניתם? גינינו, סיפרתי לה. אפילו בתחילת המאמר שבגינו העלית אותי לשידור.
זה לא הספיק. מאותו רגע הטיחה בי המראיינת את המנטרה המוכרת לי כל כך. היא תמיד מתחילה במילים “אתם" או “אנשיכם" וממשיכה ב"למה לא עשיתם...". ההנחה העומדת בבסיס ההאשמה היא שאנחנו, כלומר 400 אלף המתנחלים, הם גוף אחד שחושב, עושה ומדבר בקול אחד. יש לנו מועצה שמחליטה מה הקו שלנו, ואין חריגות (כדי להדגיש את האבסורד, דמיינו שתושב כפר סבא היה מבצע חלילה אונס. למה אתם, אנשי כפר סבא, לא גיניתם אותו?).
יתרה מכן, לא רק שאנחנו גוף אחד, גם יש לנו מוסדות שונים משל אלו בצד האחר של הקו הירוק. כלומר, אחרי שצלחנו את ה"אתם", הגענו ל"למה לא טיפלתם בהם?", כי מלבד היותנו רקמה אנושית אחת גדולה, יש לנו גם משטרה ושב"כ משל עצמנו, והעובדה שביקשנו שוב ושוב מהמשטרה לטפל בוונדליסטים ובפורעי החוק ונענינו בשתיקה ובהתעלמות, יש איזו ציפייה בציבור ש"נטפל בהם" לבד. כאילו נער שאין עליו מרות, לא של רב, לא של אב ולא של מורה, יקשיב לרכזת הקהילה המתוקה של היישוב.
מאיפה החוצפה לדרוש מאיתנו להיות ערבים באופן כה מוחלט זה לזה, לדעת מה קורה בסתרי הלב של הבן של מישהו ביישוב מרוחק שרגלי מעולם לא דרכה בו, ו"לטפל" בו, כשהמשטרה והשב"כ האמונים על כך לא עושים את זה? למה אנחנו, המתנחלים, נתפסים בעיני חלק מהציבור כבלוק אחיד, וכשאחד חוטא – כולם מואשמים?