אחד הפחדים הגדולים של כמעט כל אישה באשר היא, הוא שיתפוצץ לה יום אחד הדוד במקלחת או סתם צינור. וליתר דיוק, שהיא תתעורר בבוקר ותמצא את מיטתה הענוגה שוחה בתוך מפל מים, ואם כמה זוגות נעליים שהיו מונחים בדרך צפים כבמרק, מדובר בכלל בטרגדיה.
אני מסייגת, מכיוון שאני מניחה שיש אישה אחת או אולי שתי נשים ברחבי העולם שאינן נגועות בגן המים הרגיש - זה העלול להתפרץ במצבי לחץ. לתומי חשבתי שאני כזו, יחידת סגולה ששום דבר לא יכול לפגוע בה. פיצוץ מים בבית? קטן עלי! חשבתי לעצמי, עד שזה קרה לי פעם בדירתי הקודמת, הקטנה והמוגנת. המכל החלוד שהיה תלוי מעל ראשי במקלחת, זה שעוטר בשלל מדבקות צבעוניות שהסתירו כתמי חלודה שאי אפשר להסיר, החליט לקפח את חייו בפיצוץ לא מבוקר וללא כל התרעה מראש. ומה עושה מיד כמעט כל אישה כאשר מתפוצץ לה משהו שקשור במים בחדר האמבטיה ונוזל אל עבר המטבח, או חלילה מגיע גם עד הסלון? היא קודם כל בוכה.
אני באמת מתנצלת מעומק לבי ומבקשת סליחה מכל הנשים שעלולות לכעוס עלי כרגע. אבל בואו ונסו לשחזר את התגובה האוטומטית שעלתה לכן בגרון כשראיתן שהתפוצץ לכן דוד החשמל והציף את הסלון והמטבח, הנעליים והשטיח, או שעלה לכן הביוב של השכן מהקומה הראשונה והעניק משמעות נוספת למונח מפלי הניאגרה?
אני קצת מרחמת על גברים במצב כזה, כי הם אף פעם לא מרשים לעצמם לבכות כשמתפוצץ צינור. זה הרי כל כך מגוחך לבכות בגלל חתיכת פח חלודה, ויתרה מכך ממים בהנחה שהם נקיים מביוב. אך תודו שזו תגובה מתבקשת.
והאמת היא שגם אני, בימים כתיקונם מוצאת את עצמי נוהגת בקשיחות מרשימה אל מול ענני הקיום האנושי המרגיזים. מצליחה לעמוד בגבורה אל מול התנהלויות בירוקרטיות, להתמודד בציניות משוועת כשמישהו צועק עלי שלא במקום, או לחלופין חותך אותי עם הרכב. אני נוהגת בקור רוח גם עם חולדות תל אביביות היפסטריות שבורחות מאימת הרכבת הקלה. עם חרקים שאינם נמנים על משפחת התיקנים (איתם זה עוד לא שם), אני מתמודדת בעזרת מינימום קולות רמים ברקע. אבל עם מים? המים מצליחים להפעיל בי איזו בלוטה שאני לא מבינה בדיוק מה מקורה ומדוע זה קורה דווקא שם.
תורת הפנג שווי או מה שזה לא יהיה, מדברת על מים כסימן לרגש. ואני גם בת מזל סרטן, כך שכל אסטרולוג חובב שהביט אי פעם במפת הלידה שלי, אחז את ראשו ואמר ״אוי אוי את מים, מים, כולך מים. את צריכה חבר במזל אדמה״. אז זה אולי מסביר את ההקשר. מנגד, אני בן אדם מבוגר ועצמאי, המסוגל להיות רציונלי כשצריך (בחיי), לכן זה מעט מפתיע. אם כי חזיתי בתגובה דומה גם אצל חברותי, שכמוני מתעקשות שהן אינן נשים טיפוסיות, דהיינו על פי אותן הגדרות של ה"קוסמופוליטן". אבל היי, תראו מה קורה לנו כשמתפוצץ הדוד כשאנחנו גרות לבד.
זה בסך הכל מים, אמר לי לפני כמה שנים יעקב, אב הבית החמוד, שדאג לכל הרווקות שגרו בבניין בדיזנגוף והיו זקוקות ליד מנחמת של גבר, כזו שכמובן תסגור להן את השיבר הראשי בזמן שכוח עליון שקשור במים היה משתלט על הנפש המוצפת גם ככה. והוא צודק, בסך הכל מים. אני מאוד אוהבת מים ועדיין היקום קרס ואיתו כל עולמי, כשגיליתי שאני צריכה לאסוף את דירתי במשך יומיים ולהתמודד עם השיטפון. ובשבוע שעבר בדירתי הנוכחית ונטולת הדוד (תודה לאלוהי הגז המרכזי), החליטה העירייה להשתעשע עם התושבים ולתקן תשתיות שקשורות איך לא - למים. במשך כשלוש שעות פתחתי וסגרתי את הברזים כאחוזת טירוף. הידיעה שאין מים, על אף העובדה שיכולתי להתקלח במכון הכושר ושהייתי מצוידת במלאי בקבוקים מהמכולת של יפה, לא עזרו לנפש להירגע. אין מים.
בניגוד להצפה, כשאין מים אין לך שום בעיה לקלל את האם־אמא של מי שהחליט לסגור לך את השיבר לכמה שעות. היובש המטאפורי מצליח להוציא מהנפש יופי של קללות ונאצות שלא יביישו טוקבקיסט מצוי בזמן דרבי תל אביבי. אלא שכשסוף־סוף חזרו המים, הם לא עשו שום הכנה מראש. הם פרצו את הברז המרכזי במטבח שהיה פתוח למחצה לבקשת אחד הפועלים, והתיזו לכל עבר. המטבח הוצף באופן זמני, לא משהו רציני. סתם ספונג׳ה אקראית של מים חומים שיצאו ממעמקי האדמה. וזה היה אפילו ממש מצחיק לראות מהצד איך אדם קובר בתוכו איזשהו רגש, ואז מתפוצץ לו ברז אחד בדירה ופשוט סוחט את זה ממנו דרך העיניים.