1. פקידת הקבלה החיננית במלון בלונדון התבוננה בי, חייכה ושאלה אם אני קרוב משפחה של ראש הממשלה, שכן יש לנו אותו השם. "לא", השבתי, "הוא נתניהו ואני בניהו". היא קצת התאכזבה וסיפרה לי שהיא מאוד אוהבת את ראש הממשלה שלנו, שנראה ונשמע מצוין, ושכמוה חושבים רבים בארץ הולדתה, ספרד. אכן, דברים שרואים מכאן, לא רואים משם, ובלונדון הייאוש באמת נעשה יותר נוח.
הבריטים, שנהנו השבוע מחמימות של 13־14 מעלות לעומת 4־9 מעלות בישראל הקרה, חוששים מאוד מדאע"ש. אחדים מהם שאלו אותי אם בישראל מעריכים שיהיו פיגועים גדולים גם בלונדון. השבתי שאינני יודע, אך כדאי להתפלל לטוב ולהתכונן לרע, כי הארגון עומד להיות פעיל מאוד באירופה, וצריך להתכונן לחזרתם הביתה מן "השירות" של אלפי צעירים אירופים הפועלים בשורות דאע"ש בסוריה ובמקומות נוספים. ביום שלאחר החלטת הפרלמנט הבריטי לפעול צבאית ולבצע תקיפות אוויריות בסוריה, נרשם בעיר פיגוע נוסף. אשתי, ששלחה הודעות היסטריות השואלות לשלומי ולשלום בתנו הקטנה, שהייתה איתי, היא שגילתה לי שבמרחק כמה תחנות רכבת מאיתנו אירע פיגוע טרור של דאע"ש, ונשמה לרווחה כשהשבתי לה.
בשדה התעופה בלונדון התור להחתמת הדרכונים מתארך בהלימה להתארכות התחקיר שעובר כל מי שמבקש להיכנס לתחומי הממלכה, והעסק כולו יותר עצבני מבעבר. אמנון, הנהג הישראלי שהסיע אותי מהית׳רו אל העיר, הציע לי ללכת מחוץ למלון עם כובע מצחייה גדול, כדי שחלילה לא אתקל במישהו שיזהה אותי מימי המרמרה ומעופרת יצוקה. ובכלל, "לך תדע... חבל עליך", הסביר. בתי הוסיפה: "וגם לא נדבר עברית בינינו אלא רק אנגלית".
אם אתם חושבים שהיא נתנה לי ללכת ללא כובע מצחייה, אתם טועים. הייתי צריך להסביר לקיבוצניקית הקטנה שלי שלא כל ערבי עם קרחת וזקן עבות הוא בהכרח מחבל, ועובדה שיש הרבה יהודים כאלה גם ברחובות תל אביב, אבל סיכמנו שצריך להיזהר. לונדון הייתה יפה וחמימה מתמיד, העיר מלאה בתיירים, אולמות התיאטרון והמסעדות הומי אדם. האם כך יהיה גם בעתיד? לך תדע.
2. יש דברים שרואים כנראה רק משם. במקרה שלנו מארה"ב. אני מודה שהנאומים של מזכיר המדינה, ג'ון קרי, ושל קודמתו הילרי קלינטון היו עשויים בקפידה, ו"נגעו" בי כישראלי מפוכח ומעורה. הם נשאו אותם בפני קהל ישראלי ברובו בפורום סבן, מול שרים, חברי כנסת ועיתונאים, ונראה לי שהם היו יותר אמוציונליים ופחות רשמיים ושגרתיים. לי זה נשמע כמו קריאת אזהרה של אנשים שמאוד אוהבים את ישראל וחרדים לקיומה. אלו לא היו נאומים נגדנו, אלא בעדנו, בעד העתיד ובעד האזור, לטובת מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.
ארה"ב עוזבת בהדרגה את המזרח התיכון, האינטרסים שלה באזור השתנו לאחר שנמצאו נפט ופצלי שמן במונטנה, והמורשת של אובמה היא חד־משמעית - מעבר מהפעלת כוח צבאי לדיפלומטיה. את מקומה תופס ויתפוס בהדרגה ולדימיר פוטין, ואולי בהמשך גם הצרפתים והסינים. נאומי קרי וקלינטון היו כנים וחשובים, והיה מקום להתייחס אליהם יותר בכבוד וברצינות. לפחות בתגובתו של ראש הממשלה, שהייתה קצרה ולקונית - "אין עם מי לדבר". גם אם הוא צודק, הרי שמכאן בדיוק מתחיל האתגר שלו כראש ממשלה - למצוא עם מי לדבר. ובכלל, לא היה מזיק אם היינו קצת יותר חמים וידידותיים לקרי ולקלינטון, ולו רק בתגובות ובהבעת הערכה לדאגתם לגורל ישראל. אבל ככה זה במחוזותינו.
3. לעומת קלינטון וקרי, באותו פורום נאם גם שר הביטחון משה יעלון, שקרא לאמריקאים "להוציא את האצבע מהישבן" (ביטוי שלי כמובן) ולהתחיל לפעול צבאית באזור. אינני חושש חלילה שיעלון לא מבין את המדיניות האמריקאית, החוסכת בדם חייליה. אני חושב שהוא נאם באנגלית לקהל בישראל, כרוצה לומר - מי שרוצה להטיף מוסר לנו ולאחרים שיקנה כרטיס וישתתף במשחק.
בראשית כהונתו של אובמה ביקרתי עם הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, בוושינגטון. הימים היו ימי הכותרות על הכנות ישראליות לפעילות צבאית באיראן. האמריקאים חששו שישראל תבצע תקיפה אווירית שתגרור את ארה"ב בעל כורחה לקלחת. בלוח הזמנים שהכין הפנטגון עבור הרמטכ"ל "הושתל" ביקור בן שלוש שעות בבית החולים הצבאי וולטר ריד, המשמש את הצבא האמריקאי ואת הנשיא ומשפחתו. וכך עבר אשכנזי, מלווה בקצינים אמריקאים, מאגף לאגף, ופגש לוחמים קטועי גפיים שנפגעו ממטעני צד ומהפגזות בעיראק ובאפגניסטן, ובפצועים "עטורי" סימני כוויות קשות הנמצאים בטיפול ובשיקום.
לרגע, נדמה היה שהאמריקאים התבלבלו בין ביקור הרמטכ"ל לביקור מפקד חיל הרפואה, אולם המסר שהם ביקשו להעביר היה ברור - החברה האמריקאית והממשל לא מתכוונים לשפוך דם נוסף במזרח התיכון, קחו זאת בחשבון. אולי בקרוב "יזכה" גם יעלון לביקור שכזה.
4. יוסי כהן, שמונה השבוע לראש המוסד, הוא אדם ראוי. לא דיברתי איתו, אבל אני בטוח שהיה שמח להתמנות בצורה אחרת ולא במסיבת עיתונאים שיצאה לדרך באיחור של שעה. נתניהו במקרה הזה איננו רק ראש הממשלה, הוא גם מפקדו הישיר של ראש המוסד, ולכן האחריות כפולה. לא היינו רוצים שהרמטכ"ל יודיע על מינוי מפקד חיל האוויר במסיבת עיתונאים, וצריך לוודא שראש השב"כ שימונה בקרוב יבקש מינוי צנוע וראוי.
עד לפני שני עשורים נחשפו אזרחי ישראל לזהותם של ראש המוסד וראש השב"כ רק עם סיום תפקידם. ב־1996, כשעמי אילון נחשף כראש השב"כ לאחר שהחליף את כרמי גילון בעקבות רצח רבין, השתתפתי בדיון שכינס המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז, דני יתום, בנוגע לחשיפת זהות ראש המוסד הבא, שעמד להתמנות בתוך זמן קצר. היו שם ראשי צנזורה וביטחון שדה, יועצי תקשורת וגורמים נוספים, והסיכום היה שאם המפקד הבא יגיע מן הארגון - שמו יישאר חשאי. אם יבוא מצה"ל - שמו יפורסם.
כעבור מספר שבועות מונה יתום עצמו לתפקיד ומאז הזהות חשופה, אולם דבר המינוי נעשה בהודעה לקונית וקצרה. אנשי ביטחון לא אוהבים לרוב את הפודיום, הספוטים ואמצעי ההגברה. די להם בטקס החלפה רשמי.
5. שתי טעויות קטנות הספיק כהן לעשות ביממה הראשונה שלאחר מינויו: הראשונה, נעוצה בהתבטאותו "אביא לעם ישראל מבצעים טובים". זה מיותר. המבצעים צריכים להיות כל כך טובים שלא נשמע עליהם לעולם.
הטעות השנייה היא בליווי ראש הממשלה לדיון בכנסת על מתווה הגז. כהן היה צריך לבקש מראש הממשלה שחרור ולומר לו: "רק אתמול מינית אותי, אני הולך לעמוד בראש ארגון חשאי שחרט על דגלו חשאיות וממלכתיות. מדובר בנושא שנוי במחלוקת ואתה יכול להסתדר בלעדי". אך אלו "מחלות ילדות" שוליות נוכח האתגרים הרבים הניצבים בפני הארגון. כהן, לאחר שיצלול בחזרה ל"עולם החושך", הוא האדם המתאים.
6. קבוצה לא קטנה של יהודים חילונים עומדת מאחורי קמפיין "שישי ישראלי" שרץ כאן כבר שנה בדיוק. מאה אלף איש עוקבים אחר אתר העמותה המבקשת לכוון את המשפחה הישראלית למפגש שבועי בליל שישי, עם קידוש או בלעדיו.
החברותא, השיחה, הוויכוח, הסיכום של השבוע והצפי לשבוע הבא עם אוכל טעים וכוס יין - העסק עובד. איך אני יודע? מהירידה המשמעותית בנתוני הצפייה בערוצי הטלוויזיה בערב שבת, לעומת העלייה במוצאי שבת. גם אצלנו במשפחה בשעה 20:00 יש ארוחת ערב שבת. כתבות מיוחדות נראה בסיכום הלילה או בשידור החוזר. וזוהי עצתי למנהלי הערוצים - חשבו מסלול מחדש. שבת שלום.