אפקט דונלד טראמפ הגיע לישראל 

המועמד הרפובליקני הפרובוקטיבי הפך לסיפור עוד לפני שבכלל נחת כאן. ההכרזה שלו על כך שיש למנוע כניסת מוסלמים לתחומי ארה"ב הפכה את ביקורו ואת הפגישה המתוכננת עם ראש הממשלה נתניהו לנטל מדיני ולכותרת שמנמנה שלא תיעלם במהרה. האנרגיה של מערכת הבחירות המוקרנת ממטה טראמפ עומדת בניגוד לתחושת הדמדומים של ממשל אובמה, שבאה לידי ביטוי במרירות ובחוסר אונים מהופעות בכירי הממשל בפורום סבן.



דווקא הילרי קלינטון, המועמדת הדמוקרטית המובילה לנשיאות, נשאה נאום מדוד, חכם ומדויק. היא סיפקה נוסחה חדשנית כממשיכת דרכו של ברק אובמה, ובכל זאת הצליחה להתבדל ממנו. אובמה פלוס. בעניין איראן היא תמכה בעסקה, הזכירה שהיא בכלל זו שהתחילה את המהלך (בכך שיזמה את הסנקציות, לדבריה. ואנחנו היינו בטוחים שזו הייתה יוזמה של בנימין נתניהו), והוסיפה את הפלוס - בתנאי שהאכיפה תהיה הדוקה ואגרסיבית. אם ההסכם לא יקוים, הצהירה, ארה"ב תשקול שוב את האופציה הצבאית.




לא יגיע בסוף לארץ, טראמפ. צילום: רויטרס


בעניין סוריה היא תמכה בהכרזותיו החלולות של אובמה על מלחמה למיגור דאע"ש מהאוויר, ואמרה שהיא מתנגדת לכוחות אמריקאיים על הקרקע, אבל הוסיפה את הפלוס: ציוד ומימון ארגוני המורדים ואימון הכורדים, שיהיו כוח הקרקע מטעם ארה"ב. בעניין הפלסטיני היא הביעה צער על היעדר מו"מ, אך הבטיחה לא לוותר, בניגוד לקרי. והיא הוסיפה את הפלוס הכי משמעותי, כאשר אמרה שלא חייבים לדבוק רק בתוכנית שהיא הסדר קבע מלא.



קלינטון למעשה פתחה מכרז לתוכנית שלום ריאלית באזור. בחלל המדיני המזיק שנוצר היא קבעה שאפשר לדבר על הסדר ביניים למדינה פלסטינית בגבולות זמניים. זה מתאים לרעיון ההסדר האזורי של לפיד, לרעיונות שהעלה ליברמן, ובכלל ליוזמה ישראלית. זה קול קורא. קריאת כיוון. אפשר להתעלם ולהתמודד עם ניהול הסכסוך כפי שעשינו בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, או שאפשר להוביל, לתכנן את המהלך שייצר אלטרנטיבה, ובמקרה הרע ישמש עוד הוכחה לחוסר היכולת הפלסטינית לקבל כל פשרה. במקרה הטוב זה יכול להצליח.



זהו מכרז לגיבוש הבנות ישראליות־אמריקאיות משותפות להסדר היפרדות סביר ובעל שולי ביטחון. עם יצירתיות מדינית הוא יוכל גם לשמש בסיס להסדר אזורי שתוביל ארה"ב, תוך גיוס מדינות ערב ושכנוע אגרסיבי של הפלסטינים, או תוכנית מדף מוסכמת שתאפשר הכרה בבנייה בגושים וקידום נורמליזציה חלקית. צריך לחכות להילרי, אבל גם לשינוי בישראל ולשינוי בתפיסה של ראש הממשלה. הסיכוי שזה יקרה קלוש עד אפסי.



ראש מוסד נולד

ראש מוסד בשידור חי. נתניהו לא החמיץ את ההזדמנות ליצור אירוע טלוויזיוני מגוחך סביב המינוי, שהתברר כבחירה לא פשוטה. עד לרגע זה מסרב נתניהו להשיב על השאלה האם יוסי כהן שמע בטלוויזיה על מינויו. בלשכתו היו מוכנים רק לומר שהמועמדים קיבלו את ההודעה מאוחר מאוד. שלושה מועמדים ראויים, ראש המוסד הנוכחי תמיר פרדו וראש המוסד הקודם מאיר דגן, ישבו וחיכו ליד הטלפון. אחר כך הדליקו טלוויזיה כדי לשמוע מה יגיד נתניהו. חיכו וציפו, שמעו על דחייה ועוד אחת, ואז קיבלו טלפון - או שלא קיבלו. אולי זה היה מבחן אחרון, מיון שהעביר נתניהו את המועמדים כדי לראות מי יישבר, מי יתפרץ, מי עומד במתח. כולם עברו.




בשידור חי, כהן. צילום: אבשלום ששוני


את הלקח המרכזי צריך להפיק יוסי כהן. שלוש שנים הוא עבד עם נתניהו, ונוכח ביכולותיו השונות להוביל מהלכים ולקבל החלטות. גם את ההיסוסים והדחיינות הוא יהיה חייב לשקלל כאשר ירצה להוביל מהלכים נועזים. הוא גם יצטרך להיפטר משובל הידיעות על קרבה יתרה למשפחה, ולהתמודד עם שורה של אתגרים חדשים. הראשון הוא איראן. הוא, שהיה לצד נתניהו ונימק מדוע היה נכון להתנגד לעסקת הגרעין, גם במחיר התנגשות עם אובמה, הפנים שעימות ישיר בוטה וחצוף משיג תוצאות וגובה מחיר נמוך (כך נתניהו מאמין ומשוכנע).



כעת הוא יצטרך להפנים את המציאות שאחרי העסקה, לפעול להשגת מידע אמין ולהוביל מהלכים לסיכול חשאי וחבלה נקודתית. היעד פשוט אך מסובך להשגה: בעוד עשר שנים, עם תום רוב הסנקציות, איראן חייבת להגיע לקו הזינוק עם פחות ממה שהיא תכננה וחשבה שיהיה לה. זו דרך לא פשוטה. אך גם להשיג את המינוי לא היה קל. אם כהן יהיה תחבולן מוכשר כפי שהיה במהלך השגת המינוי, הרווחנו ראש מוסד טוב.



הגז מחלחל לכל פינה ומערפל את החושים


טיעונים מורכבים, יתירות ומניפולציה, מונופול ומדינאות, שיקולי ביטחון ועקיפת חוקים - הכל מתערבב לדיון שהוא דייסה אחת גדולה בראשו של הציבור.



מה שברור הוא שאחרי שבוע ההצגות בוועדת הכלכלה, הטיעונים המדיניים־ביטחוניים רופפים. הגז יכול להיות אמצעי לשינוי מעמדה האזורי של ישראל באופן מוגבל מאוד. התפיסה הזאת מבוססת על תורת המשחקים, שלפיה כל השחקנים הם רציונליים. אבל במזרח התיכון לא כולם רציונליים. המצרים מכרו לנו גז ואפשרו במחדל לפוצץ את הצינור. טורקיה הייתה שמחה להשתמש באופציה ישראלית מול חרם רוסי, אבל יש את ארדואן. הוא רציונלי? לא בטוח.



ונניח שהכל יתנהל כשורה ונתניהו ייענה ללחצים ויילך על פיוס עם הטורקים, אף על פי שהוא לא מאמין לרג'פ טאיפ ארדואן, ויוקם צינור לטורקיה - אף שזה לא כדאי כלכלית ויקר בהרבה מהובלת גז מונזל - האם אפשר יהיה לקחת הלוואה בנקאית על סמך ההבנה שיהיה בסדר ביחסי ישראל־טורקיה? ספק רב. יותר מכך, כל חיבור למצרים או לטורקיה יחשוף את ישראל לסכנה שיום אחד מישהו שם יסגור את הברז. רק ירדן היא אופציה ריאלית. התלות שלה בישראל גדולה, ולכן היא הקימה מסופי הנזלה כדי שתוכל להתחרות במחיר הישראלי.



בקיצור, זה טוב בדיבורים, אבל במעשה מגביל לא פחות מאשר משפיע. נתניהו בא בכפייה, אבל הופעתו השאירה את הרושם שזה הדבר הנכון לעשות. פעם בחודש, לבוא לשימוע. הוא היה נינוח, טבעי, נתן שואו. אם גם היה עונה על שאלות באופן ישיר ומלא, ולא בתשובות חלקיות, זה היה ממש מצוין. כמעט דמוקרטיה. אולי שמישהו יגיד לו, אולי אפילו ראש המוסד.



הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2

[email protected]