מבצע יוסי: כיצד הצליח מועמד ראוי לפצח את מנגנון החצר הקיסרית

"יוסי היפה", הוא הכינוי הפחות מוכר של ראש המוסד החדש. כך קראו לו מתחילת הדרך בתוך המוסד. "הדוגמן" הולבש עליו בשנים האחרונות, כשהתברר שאת נתוניו המרשימים הטבעיים מתאמץ כהן לרפד גם בהופעה מוקפדת - חליפות גזורות היטב, חולצות מעומלנות ואביזרי טיפוח. האיש משתמש בקרם ידיים. כשמגיע לסוף שבוע אצל חברים, הוא מביא איתו שש חולצות מגוהצות להחלפה, ולפחות שלוש חליפות. בתא המטען של מכוניתו יש תמיד גרדרובה זמינה. 
 

אלמלא נבחר להיות ראש המוסד, היה יוסי כהן יכול, בקלות, להחליף את דניאל קרייג, ג'יימס בונד 007, בפרק הבא של הסדרה האלמותית של איאן פלמינג. אף אחד לא יפול מהכיסא אם הוא יבקש מהברמן "מרטיני מנוער, לא מעורבב". גם את "בשירות הוד מלכותה" הוא מכיר מצוין.
 

בסך הכל, מינוי טוב. כהן הוא איש מקצוע, שועל ותיק, שצבר לא מעט קרדיטים וייתן עבודה. מבין שלושת המועמדים, אף אחד לא היה רע. אפשר היה למנות כל אחד מהם. זה מוכיח משהו על מצבו וחוסנו של המוסד, בניגוד למשטרה למשל. נתניהו השתעשע ברעיון להציע את התפקיד למועמד מבחוץ. למה? כי למועמד כזה היה לוקח שנתיים ללמוד את המוסד ולצבור את הביטחון הנדרש כדי להציע לראש הממשלה מבצעים מסוכנים מדי. נתניהו שונא לדחות מבצעים שמציע לו ראש המוסד. זה פוגע בתדמית המצ'ואיסטית שלו. 
 

ביבי מטפח בעמל רב את הפוזה של "מר ביטחון", כשבתוך החדר האמת אחרת לגמרי. הוא הסתבך בניסיון החיסול של חאלד משעל, ואם להתבסס על פרסומים זרים המייחסים את המבצע לישראל, הוא הסתבך גם עם החיסול של מבחוח. ככל שהזמן חולף וכס ראש הממשלה הופך לחלק בלתי נפרד מעכוזו של נתניהו, תהיה הפרידה ממנו קשה יותר. למה להסתכן סתם. מועמד חיצוני היה נותן לביבי שנתיים של שקט בחזית הרגישה הזו. בעוד שנתיים? אלוהים גדול. 

אבל המועמד החיצוני לא הסתייע. הייתה דרמה של הרגע האחרון, שהביאה לדחיית ההכרזה ביום שני בערב. ככל הידוע, ראש המוסד היוצא תמיר פרדו "התאבד" על סגנו, נ', שהיה המינוי הראוי מבחינתו. לפרדו יריבות רבת שנים עם כהן והוא עשה כל מה שניתן לעשות כדי למנוע את המינוי. על פי כמה גורמים הקרובים לתהליך, פרדו כבר שכנע את נתניהו להכריז על נ'. מה הביא לשינוי של הרגע האחרון? יכול להיות שכהן עצמו, שבנה מערכת אישית מול נתניהו בשנים האחרונות, היטה את הכף בדקה ה־90. על פי המידע, כהן הבהיר לנתניהו שאם לא ימונה, יפרוש באותו יום מהמטה לביטחון לאומי וישים את המפתחות. נתניהו לא רצה זעזוע. אחרי שעשה את הסיבוב, מינה את המינוי שהיה צפוי למנות.
 

צורת המינוי, בשידור חי בטלוויזיה, כמו הגרלת הלוטו, מעוררת אי נוחות. ממתי הפך מינוי ראש מוסד לאירוע טלוויזיוני? טוב, זה חלק מהתהליך שעובר עלינו. נתניהו העמיד את כל הערוצים בהיכון, ריתק את הפריים טיים, הכפיף את סדר היום, כולם ממתינים למוצא פיו של המנהיג. 
 

פעם, לפני עידן נתניהו, הייתה זהותו של ראש המוסד החדש מתפרסמת בהודעה לקונית של לשכת ראש הממשלה. אבל זה היה כשישראל הייתה עדיין דמוקרטיה פרלמנטרית. מאז השלמת שינוי שיטת המשטר למונרכיה מטורללת, משתמש הקיסר בכל האמצעים כדי לחדד, להדגיש ולביים מחדש את ההיררכיה, האני ואפסי, השואו־אוף של מנהיגות תיאטרלית וחלולה. גם אם חלק מקוראי הטור הזה חושב שזה שקוף, בסופו של דבר זה עובד. עובדה. אם נתניהו לא מסוגל לקבל החלטה מנהיגותית בנושא איראן, למשל, או מול חמאס, או בתחום המדיני, הרי שיש החלטות דרמטיות שהוא כן יודע לבצע. מינוי ראש המוסד.

מבחנו האמיתי של יוסי כהן יהיה "מבחן הגברת". בזמנו חשפתי כאן אירוע שבמסגרתו ישב ראש המוסד מאיר דגן עם ראש הממשלה נתניהו לפגישת עבודה בארבע עיניים בבית ראש הממשלה בירושלים, כשלפתע נכנסה לחדר רעיית ראש הממשלה. לא רק שדגן לא כיבד את כניסתה בקימה, הוא גם הפסיק לדבר. כשנתניהו ביקש ממנו להמשיך, כי "זה בסדר, היא יודעת הכל", הוא סירב. אין לה, אמר דגן, סיווג "קהיליה", הסיווג הביטחוני העליון שאותו נותן השב"כ, ולכן הוא לא יכול להמשיך לדבר על נושאים סודיים ביותר. הגברת עזבה בטריקת דלת ודגן לא ראה יותר את הבית ברחוב בלפור מבפנים.

מה יעשה יוסי כהן כשהגברת תיכנס לפגישת עבודה שלו עם ראש הממשלה? סיכויים לא רעים שימשיך לדבר כרגיל. בניגוד לדגן, איש צבא קשוח, עם גבולות ברורים וקודים מנוסחים בקפדנות, כהן הוא איש "יומינט". מפעיל ומגייס מרגלים. אדם שהערמומיות היא לחם חוקו, הנכלוליות היא פרנסתו, המניפולציה היא ידידתו הטובה ביותר. כהן לא יהפוך את השולחן, אבל ישתמש בו בעורמה. 
 

"אנשי היומינט", אומר איש יומינט מנוסה בדימוס, "מומחים בג'יאו־ג'יטסו. זה אומר שהם יודעים להשתמש ביתרונות ובשאיפות שלך, נגדך. הם יודעים לרבע את המעגל או לעגל את הריבוע. הם חושבים מפותל, הם משתמשים בדמיון, אצלם אתה אף פעם לא יודע מה מסתתר מאחורי המעשה או האמירה. אם הלוחם הרגיל הוא זה שרץ על הגבעה וצועק אש־אש, איש היומינט הוא זה שהולך מאחורי הגבעה עם דרכון מזויף ותוקע לזה שרץ סכין בגב".
 

כהן הוא קצין איסוף מנוסה. בעברו, גייס מרגלים והפעיל אותם במיומנות. "לגייס מרגל", אומר בכיר לשעבר במוסד, "זה כמו לקחת נערת מנזר ולהפוך אותה לפרוצה. בהתחלה בלי שהיא מרגישה, אחר כך היא כבר מתחילה להתרגל וליהנות מזה. תמורת כסף, כמובן". איך זה מתחבר ל"מבחן הגברת"? פשוט מאוד: סביר להניח שיוסי כהן ימשיך בפגישה כרגיל אם הגברת תצטרף, אבל מאותו רגע הוא ישתמש בנוכחותה לצרכיו. היא תסייע לו לתמרן את בעלה, או להפך, הוא יידע להשתמש בנסיבות ובפרטים ובפעולות הנדרשות כדי ליצור מניפולציה שבסופו של דבר תשרת את מטרותיו המקצועיות. כהן יודע שנתניהו ממעט לאשר פעולות מסוכנות מדי של המוסד. לא בטוח שכהן יציע לו כאלה, אבל אם כן, הוא יידע לתמרן כדי להביא את נתניהו למקום שבו הוא רוצה אותו. לצרכים האלה, אין כמו הגברת.

"כל אחד נקרא בשלב ה או אחר אל הגברת", שרה נתניהו. צילום: פלאש 90
 

מינויו של כהן ליועץ לביטחון לאומי הקנה לו, לכאורה, יתרון גדול על שאר המועמדים. שם, בתוך האקווריום, אתה מקורב למלכות, מייצר יחסי אמון ותופס מיקום קריטי ליד האוזן של הבוס. אבל כפי שיודע כל מי שהיה שם בעידן נתניהו, האקווריום הזה רעיל. בשלב מסוים הדגים מתהפכים על הגב וצפים חסרי חיים עד שמורידים אותם באסלה. כמעט כל מי שיצא משם, נאלץ אחר כך לצאת לשיקום ארוך, פיזי ונפשי. חלק נזרקו לכל הרוחות, חלק נמלטו כל עוד רוחם בם, על פרצופם מרוחה האימה ועיניהם פעורות בתדהמה. 
 

התיאורים האלה אינם מוגזמים. כל מי שמגיע למעגל הקרוב של הלשכה, נקרא בשלב זה או אחר אל הגברת, או נקלע למחיצתה. לא כולם עומדים בזה. כהן, כך מספרים מקורות שעקבו אחריו, ידע את המינון העדין הנדרש כדי לא לשרוף את המועדון והגשרים, ולא לאבד צלם אנוש ועמוד שדרה. "אם הוא היה ממשיך עוד שנה בתפקיד ראש המל"ל, הוא לא היה מקבל את ראשות המוסד", אומר מישהו שהיה שם, "כי הוא כבר עלה על מסלול התרסקות. למזלו, ההחלטה על המינוי הגיעה בטיימינג מושלם מבחינתו, כשהוא עוד לא קיבל את הגט. לכן הייתה התלבטות של הרגע האחרון".
 

בסופו של דבר, מעריכים חבריו של כהן, הוא "עשה מבצע" על משפחת נתניהו. מבצע מוצלח. גם נכנס לאקווריום, גם התקרב לגבורה, גם שם ידו באש, משך אותה במהירות בזמן ללא כוויות קשות מדי, והגשים את חלום חייו. הוא נתן למשפחה תחושה שהוא "משלהם". שאפשר יהיה לגנוב איתו סוסים (או בקבוקים). "זה היה מבצע מוצלח מאוד", מסכם אחדהמשקיפים על האירוע, "אבל אני מאמין שמרגע שהוא יהיה סוברני ויישב בלשכת ראש המוסד, הוא לא יספור אף אחד ויחשוב רק על התפקיד". 
 

אם המבצעים שיעשה במוסד יהיו מוצלחים כמו המבצע שעשה בלשכה, כולנו נרוויח. ואחרי המוסד? בניגוד לבני גנץ, למשל, כהן מתאים לפוליטיקה. גנץ רוצה ולא מתאים. כהן רוצה ומתאים.

דונלד טראמפ הודיע אתמול שהוא חוזר בו מכוונתו לבקר בישראל בקרוב. אבדה קטנה מאוד מבחינתנו. זאת, אף שנתניהו התעקש להסכים לפגוש אותו. טראמפ חווה התנפלות המונית ביממה החולפת, גם באמריקה וגם כאן אצלנו, אחרי שאמר שהוא תומך באיסור גורף על מוסלמים להיכנס לגבולות ארה"ב. הבעיה היא, שגם המצביעים ממשיכים להתנפל עליו, והוא מגדיל כל הזמן את יתרונו בסקרים. 
 

טראמפ הוא כבר מזמן לא גימיק. התברר שהבדיחה היא על חשבוננו. טראמפ הוא עובדה קיימת. הג'ינג'י הסוער שבמרכז ראשו הותקנה ג'ורה במקום פה, נשאב לוואקום אדיר שנוצר בחברה האמריקאית, ואקום שמוכר לנו ממקומות רבים אחרים. ציבור הולך וגדל מאבד את האמון במערכות הפוליטיות, מחפש את עצמו ואת עתידו, שואף לבעוט בסדר הקיים ולברוא עולם חדש. טראמפ אומר מה שהרוב חושבים, אבל מפחדים להגיד. הוא לא עושה חשבון לכלום ולא רואה אף אחד ממטר. הוא מוביל ב־20 נקודות על מתחריו במפלגה הרפובליקנית ובהתמודדות מול הילרי ראש בראש הוא נותן פייט (הם בשוויון). דונלד טראמפ כאן כדי לדבר. והוא ידבר עוד הרבה.

כבר מזמן לא גימיק, דונלד טראמפ. צילום: רויטרס

דווקא בעניין הישראלי החמצנו את הנקודה: בניגוד למה שאפשר לחשוב, טראמפ אינו מאוהדינו. השמאל התנפל עליו בקלשונים אחרי אמירתו על המוסלמים, אבל טראמפ הוא חלומו הרטוב של השמאל הישראלי. הוא הופיע בשבוע שעבר מול הקואליציה היהודית רפובליקנית, ארגון הגג של היהודים חברי המפלגה הרפובליקנית, במסגרת "אודישן" רב משתתפים שנערך לכל המועמדים. כל 13 החבר'ה הטובים, ממרקו רוביו דרך טד קרוז, ג'ב בוש וכל השאר, צעדו בסך מול היהודים ודקלמו את דף המסרים של איפא"ק: ביבי המלך, נעביר מיד את השגרירות האמריקאית לירושלים, ישראל צודקת, אין פרטנר, ירושלים מאוחדת לנצח, וכו' וכו'.  טראמפ עלה לדבר והפיל את התקרה על הקהל. הוא התחמם במקבץ הערות עם ניחוח אנטישמי כשאמר ש"אתם לא תתמכו בי כי אני לא מוכן לקחת מכם כסף", וציין כי האולם מלא ב"מנהלי מו"מ", בדיוק כמוהו. זו, אם כן, דעתו על היהודים. נדמה לי שהרווחנו אותה ביושר. 
 

אחר כך הוא עבר למהות. לא, הוא לא מוכן להצהיר שיעביר את השגרירות לירושלים, והוא לא בטוח שישראל רצינית בכוונתה להגיע לשלום, והוא ידבר על זה עם ביבי כשיפגוש אותו, וכל הנוסחאות והחנופה שהמועמדים הרפובליקנים ממטירים על ישראל בעת הקמפיין נשמעים לו כמו ג'יבריש. טראמפ לא צריך את הכסף היהודי כי יש לו כסף משלו, הוא לא צפוי ולא נשלט ולא יציב, בקצב הזה ביבי עוד יתגעגע לאובמה.

ראש הממשלה נתן השבוע הופעה מרשימה בוועדת הכלכלה של איתן כבל, סביב מתווה הגז. אגב, גם כבל קנה את עולמו בשימוע המרשים שערך למתווה. הוכח שהכנסת יכולה לקיים שימוע יסודי, אינטליגנטי, מעמיק ומורכב, בלי להיגרר לביובי אורן חזן. כך או אחרת, ביבי העביר את המסרים שלו כמו שהוא יודע, חברי הכנסת מהאופוזיציה שאלו את כל השאלות הקשות, והצדדים נפרדו כשהם חלוקים בדעתם.
 

כפי שדיווחתי כאן כמה פעמים, אני עדיין לא מגובש לגמרי בדעתי על מתווה הגז. מצד אחד, אי אפשר לא להתפעל מהמאבק החברתי העוצמתי שניטש סביב המתווה, מההפגנות העיקשות, מהפוליטיקאים (שלי יחימוביץ', איתן כבל ואחרים) והעיתונאים והפעילים החברתיים שנותנים את הנשמה, חדורי אמונה בצדקתם. אני קצת מסתייג מכך שחלק מהם רואים בכל מי שלא מתיישר מיד עם הנראטיב מושחת, או רקוב, או סתם לא מבין. 
 

המצב המטורף שבו שני צדדים מכובדים ומלומדים עומדים זה מול זה וטוענים טיעונים הפוכים לגמרי, נותר בעינו. אם היה מדובר בתחום הפוליטי, או הצבאי, או המדיני, הייתי יכול לנסות לבדוק מי כאן צודק. מכיוון שמדובר ברזולוציה כלכלית שאינה בתחום בקיאותי, אין לי סיכוי לשחק את תפקיד הבורר. 

אחרי שהקשבתי לאינסוף טיעונים מכל הצדדים, אני יכול לגבש לעצמי את הדעה הצנועה הבאה: המתווה לא מושלם. המחיר היה יכול להיות נמוך קצת יותר, אפשר היה, אולי, לכופף עוד קצת את החברות. בנושא הייצוא, אני אוחז בתפיסת עולם שדוגלת בייצוא. אני מאלה שפחות מוטרדים ממצב משק האנרגיה בעוד 30 שנה. מטריד אותי יותר מצבה של המדינה בחומש הקרוב, מקסימום בעשור הנראה לעין. משק האנרגיה נזיל, הכל משתנה במהירות, מקורות אנרגיה חדשים יימצאו, שדות גז חדשים יתגלו, נדע להסתדר.

נתניהו בוועדת הכלכלה של הכנסת. צילום: דוברות הכנסת

דבר אחד בטוח: ההתנהלות של הממשלה למן היום הראשון שבו התגלה "תמר", דרך גילוי "לווייתן" ועד היום, היא שערורייה ומחדל ממדרגה ראשונה. נתניהו צודק במאמץ לחלץ סוף־סוף את הגז מהבוץ, אבל אשם בכך שהוא שקע שם. אני מלא הערכה לדרך שבה מוביל שר האנרגיה יובל שטייניץ את המתווה. אפשר להגיד על שטייניץ הרבה דברים, ואומרים, אבל אני לא מטיל ספק ביושרו. הטיעון העיקרי בעד המתווה שלו (כן, המתווה הזה שייך לשטייניץ יותר מאשר לכל אחד אחר) הוא שאין לו כרגע אלטרנטיבה. כל מה שננסה לעשות כדי להמציא אותו מחדש, עלול לעלות ביוקר רב ולתקוע אותנו לעוד שנים ארוכות. בקיצור, צריך לגמור עם זה, ודי. 
 

ועוד משהו קטן. בלהט המאבק, התבלבלו כמה מראשי הנאבקים ושרפו כמה שדות מיותרים. כשנשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון הגיע לכאן לנאום בעצרת לציון 20 שנה לרצח רבין, התנפלו עליו כמה מהעיתונאים המזוהים עם מאבק הגז עם קצף על השפתיים. האשימו את קלינטון שהוא לוביסט של נובל אנרג'י, צייצו נגדו גידופים, השמצות, ומילות גנאי ("נוכל" הייתה רק אחת מהן), איבדו את זה לגמרי. 
 

חברים, קלינטון היה נשיא ארה"ב, אחד האוהדים ביותר שהיו לישראל. הוא נשוי לאחת, הילרי, שכנראה תהיה הנשיאה הבאה. הוא לא צריך את העצרת לרבין כדי לעשות לובינג לנובל, לו רצה לעשות לובינג כזה. הוא אוהב את ישראל והוא הוכיח את זה לא מעט פעמים. תרגיעו.

השרה איילת שקד ביקרה השבוע בגרמניה, בראש משלחת בת 30 בכירים ממשרד המשפטים. הביקור נערך לרגל ציון 50 שנות יחסים בין ישראל לגרמניה, ונקבע מראש, עוד לפני ששקד נכנסה למשרד המשפטים. שר המשפטים הגרמני הייקו מאס ביקר בישראל לאחרונה ופגש את שקד. הוא למד ממנה שעד היום השתדלה לא להגיע לגרמניה. רק פעם אחת היא נקלעה לביקור עבודה קצרצר בדיסלדורף, שהיה חיוני לתפקידה הקודם בהייטק. 
 

שקד היא מאלה שלא שכחו ולא סלחו. מאס הבין, ושמח מאוד ששקד נעתרה לעמוד בראש המשלחת הישראלית. הוא פינה את לוח הזמנים של עצמו והצטרף ליומיים ארוכים למשלחת. שקד זכתה לכבוד מלכים. היא נוידה ברחובות הבירה הגרמנית בשיירה השמורה למנהיגי עולם, שמונה לימוזינות, ניידות משטרה, אופנוענים וכל הכיבודים והסממנים. היא ביקרה יחד עם השר הגרמני בווילה ואנזה, שבה התקיימה הוועידה המפורסמת וממנה יצאה פקודת הפתרון הסופי והוצא החוזה על היהודים. היא התרגשה עד עומק נשמתה.
 

הייקו מאס הוא איש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ועל הרקע הזה אהדתו הבולטת לישראל אינה נתפסת כטבעית. הוא ידיד מובהק של ישראל והקים בגרמניה את "פרויקט רוזנבורג", ועדת חקירה הבודקת את מערכת המשפט הגרמנית שאחרי מלחמת העולם השנייה. מתברר שהשופטים הגרמנים לא הוחלפו מתקופת הנאצים, והמשיכו לשפוט כרגיל, מה שסייע לפושעים הנאצים להימלט מעונש והקל עליהם את ההתחמקות ממשפט. "זה מסביר איך שלושה מ־13 הנוכחים בוועידת ואנזה", אומרת שקד, "בכלל לא נשפטו וחיו בנחת אחרי המלחמה". 
 

שקד נפגשה בגרמניה גם עם שר הפנים הגרמני. "הדבר היחיד שעניין אותו", סיפרה, "הוא איך אנחנו מתמודדים עם ההסתה ברשתות החברתיות. מתברר שזה הדבר שהכי מטריד את האירופים היום, כל השרים שנפגשתי איתם עד היום בתפקיד, שואלים על זה". שקד מתכוונת לקיים בישראל ועידה בינלאומית לנושא ההסתה ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות, ולהזמין אליה נציגים מאירופה והעולם. "יש לנו לא מעט ניסיון בנושא הזה", היא אומרת.
 

אבל גולת הכותרת של הביקור הייתה התפרצות הרגשות באחד הפאנלים המקצועיים, שאותו הנחתה מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. לקראת סיום, פנתה פלמור אל הנוכחים בנימה אישית, סיפרה כי היא באה ממשפחת ניצולי שואה וקרויה על שם סבתא וסבתא רבא שלה, אסתר ומיכל, שנספו במחנות. היא סיפרה גם על סבא וסבתא מהצד של אמא, ששרדו במחנות בזכות מקצוע הרוקחות. האוקראינים החזיקו את סבה וסבתה עד הרגע האחרון, כדי שימשיכו לעבוד בבית המרקחת. היו להם שני ילדים קטנים, אחת מהן אמה של אמי, ששרדה. "למרות כל זה", אמרה פלמור, "חשוב לי שתדעו שאני לא מרגישה קורבן ולא מדברת כקורבן, אני באה ממדינה גאה, עצמאית, ריבונית, שיודעת לדאוג ולהגן על עצמה". 
 

דבריה של פלמור עוררו רושם עצום בקרב הנוכחים, צמרת משרדי המשפטים של ישראל וגרמניה, אבל אז קמה סטפני הוביג, מנכ"לית משרד המשפטים הגרמני, בת גילה של פלמור, ואמרה: "דבריה של אמי ריגשו אותי מאוד וגרמו לי לספר כאן, בפעם הראשונה, ששני סבי היו פושעי מלחמה נאצים". סיפורה של הוביג מחריד במיוחד: סבה היה קצין אס־אס, שמצא מסתור אחרי המלחמה בהולנד וזנח את משפחתו בגרמניה. הוא שלח למשפחה הזנוחה חבר, פושע נאצי אף הוא, שיתפקד כאב המשפחה במקומו. כך היה. התברר שהסבא המזדמן הזה היה הנס קרוגר, פושע נאצי. הוביג ראתה אצל הסבא החורג הזה שלה תמונות של נשים הרות שבטנן מבותרת וזוועות נוספות. הוא נשפט רק בשנת 1958. 
 

דבריה של הוביג עוררו פרץ של רגשות, כולל דמעות. הקרח בינה לבין פלמור נשבר, הן סעדו ביחד ארוחת ערב והחליפו חוויות ילדות. התברר להן שאף שאחת היא בת של הקורבנות והשנייה בתם של המרצחים, צורת החינוך שקיבלו הייתה דומה מאוד. "גידלו אותי כך שאוכל לשרוד ביער בלילה", סיפרה פלמור, והוביג ציינה שכך בדיוק גם גידלו אותה. "אני הולכת בברלין ופונים אלי בגרמנית", אמרה פלמור לעמיתתה, "ואני אומרת לעצמי, הנה אמא, הצליח לך. הם חושבים שאני אחת משלהן".

נפתלי בנט היה בשבוע שעבר בסיור הסברה בארה"ב, כולל הופעה חזקה ב"פורום סבן". בדרך חזרה צייץ בנט משדה התעופה, שם פגש את הרב לאו עם עוד כמה עשרות ישראלים "מקסימים". הם הדליקו נרות חנוכה יחד ובנט, שמצויד בכמות גדושה ומרשימה של הומור עצמי, העיד על עצמו בטוויטר ש"כרגיל, חפרתי". אפילו צירף סרטון קצר של החפירה. 

אבל אז נגמר היום, והחל יום חדש. הפעם הוא נתקל בבנו של הרב ישראל מאיר לאו, הלא הוא "הרב הראשי" דוד לאו. האיש שאמור להיות הרב של כולנו התראיין ברדיו "קול חי" ותקף בחריפות את בנט, שר התפוצות בין היתר, על זה שביקר במהלך הסיור בארה"ב במוסדות קונסרבטיביים. "אני חושש שהשר לא התייעץ עם רב בטרם נפגש עם קונסרבטיבים. התנהלות שלא מקובלת על כלל ישראל", אמר "הרב הראשי".
 

הנה הודעה אישית: הרב דוד לאו הוא לא הרב הראשי שלי, ואין לי כל חלק ביהדותו או ברבנותו. הוא ושכמותו הם הסיבה העיקרית לניכור ההולך וגובר בין רבים מהחילונים והמסורתיים בישראל, לבין הממסד הדתי־אורתודוקסי החשוך, הפרימיטיבי ובעיקר המפלג והדורסני. בגלל דוד לאו אנשים בורחים להתחתן בקפריסין, או לא מתחתנים בכלל. אגב, בנט ענה ללאו בציוץ תקיף: "אני שר התפוצות. אחראי על כל יהודי העולם. מיליוני יהודים מתבוללים. מצב חירום. ראוי למנהיג ציבור לקרבם, לא לנדותם". כל מילה נוספת מיותרת.
 

אם היה בנט פוגש בכירים מהרשות הפלסטינית, אני מניח של"רב" לאו לא הייתה ביקורת. זה מותר. אבל כשהוא פוגש יהודים קונסרבטיבים, שתומכים בישראל, תורמים לישראל, מגינים על ישראל בגופם בזירה האמריקאית, זה "פוגע בכלל ישראל". איזו עליבות. רוב רובם של יהודי ארה"ב הם קונסרבטיבים ורפורמים. בלעדיהם, אין יהדות אמריקאית. יש כמה מאות אלפי חרדים, יש קומץ אינטלקטואלים שמאלנים, וזהו. מבחינת הרב לאו, אפשר לוותר עליהם. להוציא אותם אל מעבר לגדר. לזרוק אותם מתחת לגלגלי האוטובוס. 
 

אגב, הקונסרבטיבים והרפורמים מקיימים הרבה יותר מצוות ממני, ומשאר החילונים בישראל. אבל אותנו לאו חייב לסבול, בינתיים. אין לו ברירה. על האמריקאים, הוא חכם. זו בושה שהאיש הזה מקבל את משכורתו וכיבודיו ממשלם המסים הישראלי. הבושה הזו, כמו המימון שלה, היא שלנו.