יש מצבים שאתה ניצב מולם, וגם אחרי שאתה משפשף היטב את עיניך אתה לא לגמרי יודע לקבוע, כמאמר הגשש החיוור "האם השתגעת, או שמא חלום אתה חולם". אחד כזה התרגש עלינו בשבת אחרי הפרסום ב"וואלה" על הדרשה שנשא ראש המוסד הנכנס, יוסי כהן, בבית הכנסת שלו. “בלי סיעתא דשמייא לא הייתה קמה מדינת ישראל", דרש. "זה היה נכון אז וגם היום אנחנו צריכים סיעתא דשמייא”.
הדיון שנפתח סביב האמירה הזאת היה הזוי. עיתונאי רציני אחד, שראה באמירה של כהן אמירה פוליטית, הציע לו בעקבותיה "לרוץ בפריימריז". הוא לא היה היחיד.
זה כבר ריטואל קבוע. יש קבוצה קטנה אבל רעשנית, שהמעורבות הגדלה של הציונות הדתית בכל תחומי החברה והמדינה מוציאה אותה מדעתה. חבריה ישכנעו אתכם שאין בהם שנאה, שהם אוהבים כל אדם, שהם לא שופטים איש לפי תפיסתו או לפי הכיפה שעל ראשו; אבל מתברר שמה שהם רואים מול העיניים מבהיל אותם מאוד. הם רואים ראש שב"כ דתי ומפכ"ל משטרה דתי וראש מוסד שמשתייך לציונות הדתית, ומח"טים ומג"דים ומ"פים סרוגי כיפות, ולא יודעים את נפשם מרוב פחד.
הם יזכירו, אחרי כל מינוי כזה, את הכיפה שעל ראשו של הממונה הטרי, בצירוף הערה מתבקשת ומיידית שלפיה הכיפה לא אמורה להיות רלוונטית, אבל מרוב שהיא לא רלוונטית הם לא יפסיקו להזכיר אותה בכל פעם מחדש. כאילו שמבחינתי, כחובש כיפה, גדי אייזנקוט הוא רמטכ"ל פחות טוב משום שהוא גלוי ראש ואולי גם רואה כמה דברים אחרת ממני.
השיח על הדרשה של יוסי כהן היה שיא של נלעגות. בתוך שעה מתחילת הוויכוח העלו גולשים לרשתות החברתיות ערימות של ציטוטים של ראשי המדינה החילונים ויחסם האוהד אל האל. יצחק רבין כתב אחרי מלחמת ששת הימים "מאת השם הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו", ולא חשב שיש עם זה בעיה. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, אמר חמישה ימים אחרי שוך קרבות מלחמת השחרור "הנני אחד המאמינים שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית הגאולה", ולא הרגיש צורך להתפקד למפד"ל. אפשר רק לנחש שאם היה מרהיב עוז לומר דברים כאלה בימינו, כמה עיתונאים היו קוטעים את דבריו בקריאות "משיחיסט, משיחיסט".
על מה בדיוק רציתם שידבר כהן בבית הכנסת שלו אם לא על אלוהים? אולי תדרשו שיפסיק לעשות קידוש ביום שישי בערב, כי הוא בעל תפקיד ממלכתי עכשיו וחייב לרצות את כולם? ואולי בכלל שיהפוך לאתאיסט, כל עוד הוא בתפקיד? "ראש המוסד לא אמור להתבטא בפומבי, שיחזור לצללים", הציעה לו עיתונאית אחת. וזה מצחיק, כי לפני שנה וחצי פרסם ברק רביד ב"הארץ" שראש המוסד, תמיר פרדו, השתתף בחוג בית עם 30 אנשי עסקים בכירים ברמת השרון ואמר שם שהסכסוך עם הפלסטינים, ולא הגרעין האיראני, הוא כיום האיום המרכזי על הביטחון הלאומי של ישראל.
אתם יכולים להזכיר לי כמה עיתונאים קפצו אז ושאלו מה פתאום ראש המוסד מביע עמדה שכזו, המנוגדת לזו של הממשלה - סיפור קצת יותר חמור מאמונה בבורא עולם - ומה הוא בכלל עושה בחוג בית כאילו היה בפריימריז?
אני מוכן להציע לכל הצעקנים פרשנות אחרת לדבריו של כהן. פרשת השבוע, שעליה הוא דיבר, מספרת שיוסף הועלה מבית האסורים בניסיון לפתור לפרעה, מלך מצרים, את חלומותיו. יוסף היה במצוקה. הוא בילה לא מעט שנים בכלא, הוא רצה מאוד להשתחרר ממנו, ולמרות זאת כשנתבקש לפתור את חלומותיו של המלך, הוא הקפיד להקדים ולהסביר שמי שבאמת פותר את החלומות הוא ריבונו של עולם.
אפשר לראות בזה פנאטיות דתית. כדאי לראות בזה מפגן של צניעות מצד מי שיודע את מקומו. אנשי ביטחון בכירים במעמדו של יוסי כהן נוטים לראות את עצמם כל יכולים. הכוח בידיהם, הנשק אצלם, הם מחסלים, הם מבצעים, הם מאזינים, הם עושים מה שהם רוצים. והנה, ממליץ יוסי כהן לעצמו ולחבריו, כדאי להישאר צנועים ולזכור שבסופו של דבר לא רק כוחנו ועוצם ידנו עשה לנו את החיל הזה.