כבכל סוף שנה, פרצו בשבוע שעבר חגיגות העוני, לרגל פרסום דוח של המוסד לביטוח לאומי, שרשם כותרות מכמירות לב. השבוע הוסיף ארגון "לתת" דוח עוני משלו, ולפיו יותר מ־2.5 מיליון איש נמצאים מתחת לקו. מרבית התקשורת סיפקה במה דרמטית לטענות, מתוך עצלות, רדיפת סנסציות או זדון. כי מה נעשה, הטענות פשוט לא נכונות. זה לא שאין עניים או שהמצב מזהיר, אבל הקו הכולל של הטענות מטעה במכוון. הוא מתלכד עם מגמה שלטת בשיח הכלכלי־חברתי בארץ, שיח מתעתע ומסית.
ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר, כבר הכתיר את הדוח של הביטוח הלאומי "פסטיבל העוני השנתי". הוא הסביר שבניגוד לכותרות, דווקא נתוני הביטוח הלאומי מוכיחים ששיעור העוני במדינת ישראל ירד בחדות מאז שנת 2009. בנוסף, כל האינדיקטורים לגבי האוכלוסייה והמשק מצביעים על מגמה הפוכה: מספר המועסקים עלה ב־3%, התוצר הלאומי הגולמי עלה ב־2.6%, והאבטלה עומדת רק על 5.9%. בכלל, הטענה לגבי כמות העניים מבוססת על הגדרות מעוותות המציבות את העוני כדבר יחסי ולא מוחלט. לפיהן, גם אם משפחה מהעשירון התחתון תרוויח 100 אלף דולר לחודש אבל העשירונים שמעליה ירוויחו יותר, עדיין התחתונים יוגדרו כעניים. לביקורת הקטלנית של ד"ר שראל הוסיף נחמיה שטרסלר והסביר עד כמה מוטעות ההגדרות לגבי משפחות רבות שבהן שני בני הזוג עובדים באופן מלא, ועדיין נטען שהן עניות. הוא חשף כיצד גם מי שלא באמת עובד עדיין מסווג בדוח כעובד באופן מלא.
העיוות והמגמתיות היו יכולים להיות מגוחכים אם לא היו מכוונים כל כך. אם לא היו נובעים מהשקפת עולם ומאינטרסים ציניים של תעשיית העוני שמשגשגת כאן. את דגל העוני מניפים שורה של ארגונים ומכונים המתפרנסים מקידום הקונספציה, המגייסים הרבה תרומות ועושים קריירות.
גם סערת הגז נובעת, במידה רבה, מעיוות עובדות ומהטעיה מכוונת שבאים מאותו הכיוון. יש מי שמשלהב את הציבור תוך הסתמכות על בורות ועל פופוליזם. כי האמת היא שראשוני יזמי הגז הצילו אותנו. הם לקחו סיכון רק כאשר מנגנוני המדינה הרימו ידיים וטענו שאין גז מול חופי ישראל. לו זה היה תלוי במנגנון הממשלתי ובעסקני העוני, היינו נותרים עניים ובורים.
חזרה לדוח, הבעיה הגדולה של ישראל בתחום הזה היא העוני מרצון והעוני הכוזב. שתי המגמות קיימות בעיקר בשני מגזרים – החרדי והערבי. מדובר בשני ציבורים שיש בהם מי שהחליט שלא לעבוד ומצפה שמשלמי המסים יפרנסו אותו. ויש גם מי שעובדים בשחור ועדיין נספרים בדוחות כעניים.
העצוב הוא שהנימה העולה מהדוח של הביטוח הלאומי קוראת, למעשה, להגדיל את הקצבאות לאותם מי שלא עובדים מבחירה או לא מדווחים אמת. זאת בעוד חייבים להפוך את המגמה: מי שלא רוצה לעבוד – שיישאר עני.
והקצבאות קשורות, כמובן, לבעיה המרכזית של המשק – עודף המסים. מעסיקים רבים אינם יכולים להעסיק עוד עובדים בגלל המיסוי הדרקוני בישראל, וגם עובדים רבים נותרים עירום ועריה מרוב מסים, אגרות, היטלים ואין סוף המצאות עשקניות. אלא שתעשיית העוני צריכה יותר ויותר מסים, כדי לחנוק את היוזמה הפרטית ולהלאים את כולנו, תחת טענות ודגלים מטעים.