משחקים בחולות: בג"ץ שוב ידחה את חוק המסתנננים, למה הפוליטיקאים מסרבים להקשיב?

זה כבר הסיבוב הרביעי (!) של חוק המסתננים", וכפי שחשפנו השבוע ב"מבט", נמשכים הקרבות סביב התיקונים לחוק. בקיץ שלח בג"ץ את המחוקקים לעשות (שוב) שיעורי בית בדמוקרטיה, לקצר את זמני השהייה במתקני הכליאה כמו חולות; אך במקום זאת, הפתעה: תזכיר החוק מציע להכביד את הענישה בחלק מהמקרים ולאפשר כליאה של הורים לילדים. גורמים במשרד המשפטים תהו: איך אפשר להתקומם מצד אחד על תופעת "מחסני הילדים" ומצד האחר לא להותיר להורים ברירה. שלא לדבר על הזווית החוקתית. אז תהו – ומיד קיבלו עוד סיבה לתהות: איך זה כשבג"ץ אומר לקצר לשנה לכל היותר את משך הכליאה, אפשר לתקן את החוק כך שתקופת המאסר תוארך לשנה וחצי? תהה מי שתהה: אתם לא מבינים שכך החוק שוב לא יעבור בבג"ץ? ועכשיו נגזר עלינו להחליט.

האם באמת לא מבינים נבחרי הציבור, האם הם תמימים שהם חושבים שבסוף יהיה בסדר, שהעותרים ובג"ץ יותשו ויאשרו את החוק; או שמדובר בהבנה שאין פתרון נכון ועדיף לשלוח את המסתננים ואת הבעיה לבג"ץ, בידיעה שהאש תופנה לירושלים ולא לשכונות בדרום תל אביב. ובאמצע 

האפשרות שתמיד קורצת לכמה – להאשים את היועץ המשפטי יהודה וינשטיין: איזו עזות מצח יש לו, להזהיר שהמעשה לא חוקתי ולא ראוי. במקום להפוך בעצמו למטרה למתקפות, הוא מנסה לשפר את המצב החוקי.

ב"מבט" פרסמנו שהיועץ נוטה שלא להגן על התיקונים בבג"ץ. הוא יודע שאין לכך סיכוי ומעדיף לנסות קודם לשפר את תזכיר החוק. בסופו של דבר מדובר במשא ומתן, בקביעת גבולות החוק, בזמן שהמצב האמיתי צריך להיפתר בכלל בגבולות שתוחמים את מדינת ישראל.

ואולי זה בעצם משל לסיבה האמיתית להימשכות, למעגל השוטה שנוגע לחוק. יש כאן משא ומתן, כיפופי ידיים תוך ניסיון של כל מערכת, בעיקר הפוליטית אבל גם המשפטית, לנצח. ומרוב עיסוק בכך, החיילים בשטח, תושבי דרום תל אביב וגם הפליטים נשכחים לעתים.

סבתי ז"ל לימדה אותי: פשרה טובה היא כשכל הצדדים לא מרוצים. כשזה המבחן, אין ספק שיכולה, וצריכה להיות כאן פשרה טובה. 

הכותבת היא כתבת ופרשנית לענייני משפט בערוץ הראשון