הקם להורגך: המחיר שמדינות מוכנות לשלם כדי להיאבק ביעילות נגד הטרור

לאחר פיגועי יום שישי השחור בפריז, החלו מדינות אירופה להתחבט בשאלה האם הגיע הזמן לעבור מפעילות לוחמה בטרור דפנסיבית לפעילות פרואקטיבית־התקפית. רק לאחרונה אישר הפרלמנט הבריטי, לאחר דיון קולני ומחלוקות רבות, את בקשת ראש הממשלה דיוויד קמרון להצטרף לצרפת בהפעלת חיל האוויר נגד יעדי דאע"ש בסוריה. גם גרמניה הצטרפה לפעילות זו. מדינות אלה ואחרות החלו להתמודד כעת עם שיקולים ודילמות הכרוכות בפעילות התקפית נגד ארגוני הטרור, שבהם מתחבטת ישראל זה שנים. דילמות אלה נדונות במאמר זה, המתבסס על הספר "מבוך הלוחמה בטרור - כלים לקבלת החלטות".

הפעילות ההתקפית מבוצעת בדרך כלל בשטחה של מדינה נותנת חסות, בשטח אקס־טריטוריאלי ללא שלטון מדיני ריבוני, או לחלופין בשטחה של המדינה התוקפת עצמה באזור ללא שליטה אפקטיבית או נגד בסיסים מחתרתיים של הארגון. הפעילות ההתקפית עשויה להתבצע כתגובה לפיגוע טרור שבוצע נגד המדינה או ללא כל קשר ישיר לפיגוע זה או אחר, באמצעות מבצעים קרקעיים, הפצצות מהאוויר, ירי ארטילרי או מבצעים ימיים.

הערכת האפקטיביות

בקרב מקבלי ההחלטות ומומחי הטרור קיימת לעתים מחלוקת לגבי מידת היעילות של הפעילות ההתקפית. לצורך בחינתה יש להגדיר את המטרות של הפעולות ההתקפיות, וביניהן:

סיכול פיגועים. הפעילות ההתקפית נועדה למנוע התרחשותו של פיגוע באמצעות שיבוש אחד משלבי ההכנה שלו. מבין כל המטרות העומדות בבסיס הפעילות ההתקפית, מטרה זו היא על פניה הלגיטימית ביותר בהיותה פעולה שנועדה להציל חיי אדם באופן קונקרטי ומיידי. אולם לעתים קשה להוכיח כי תקיפת יעד כלשהו של ארגון הטרור תגרום בהכרח לשיבוש ההכנות לפיגוע, ובמקרים אחרים מקבלי ההחלטות עלולים לעשות שימוש מטעה בטיעון הסיכול כאשר המטרות האמיתיות שבבסיס ההתקפה הן אחרות.

שיבוש שגרת הפעולה של הארגון. מטרה זו עשויה להיות מושגת בין השאר על ידי הריסת תשתית הארגון, המחייבת להקצות משאבים להחזרת המצב לקדמותו, או על ידי פגיעה בפעיל בכיר של הארגון והתפתחות "מלחמת ירושה".

הרתעה. במקרים אלה מטרתה של הפעילות ההתקפית היא להרתיע את ראשי הארגון ופעיליו בבחינת יראו וייראו. כך למשל, לאחר חיסולו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי ב־1992, אמר שר הביטחון משה ארנס: "זהו מסר לכל ארגוני הטרור, שמי שפותח עמנו חשבון - החשבון ייסגר על ידינו". לאחר חיסול סגנו של ערפאת אבו ג'יהאד ב־1988, הכריז ראש הממשלה יצחק שמיר: "הבה נקווה ונאמין כי אויבינו יגיעו להכרה ולהבנה שעם ישראל יודע להשיב מלחמה וכי כל הפוגע בו - נפגע שבעתיים".

"עם ישראל יודע להשיב מלחמה וכי כל הפוגע בו - נפגע שבעתיים". יצחק שמיר. צילום: פלאש 90

פגיעה במורל פעילי הארגון ותומכיהם. ראשי ארגוני הטרור ופעיליהם הבכירים מודעים כל העת לאפשרות של התנקשות בחייהם. במקרים רבים הפעילות ההתקפית גורמת לחשש בארגון כי המידע ששימש לצורך הפעילות ההתקפית מקורו ב"חפרפרת", דבר שמביא לפתיחה במסע "טיהורים".

נקם וחיזוק המורל. האכזריות הרבה של פיגועי הטרור והפגיעה הקשה בתחושת הביטחון של האזרחים מעוררות לעתים רצון לנקום בארגוני הטרור. מבצע צבאי מוצלח המשקף יכולת מבצעית רבה, תעוזה, נחישות, עליונות טכנולוגית ומודיעינית עשוי לחזק את תחושת הביטחון של הציבור, ובכך לחזק את כושר העמידה מול הטרור.

שיקולים זרים. לעתים בבסיס הפעילות ההתקפית עלולים לעמוד שיקולים זרים ולא לגיטימיים, כגון רצון להשפיע על תוצאות בחירות, רצון להסיח את הדעת מבעיות פוליטיות, חברתיות, כלכליות ועוד. האפקטיביות של הפעילות ההתקפית נגזרת ישירות ממידת ההצלחה בהשגת המטרות שעמדו בבסיסה. אולם אל מול התועלות שבה, יש להביא בחשבון מחירים אפשריים:

המחיר המודיעיני - הפעילות ההתקפית מחייבת מידע מודיעיני מוקדם, מדויק ועדכני. מידע כזה עלול להוביל את היריב לחשיפת מקור המודיעין ולנטרולו. המחיר המודיעיני הוא המחיר שהמדינה עלולה לשלם עקב חשיפת המקור.

המחיר הפיזי - הפעילות ההתקפית מחייבת הקצאת משאבים רבים בכל שלבי ההכנות והביצוע. העלויות המצטברות מהוות את המחיר הפיזי של הפעולה.

המחיר הבינלאומי - הפעילות ההתקפית עלולה לגרור ביקורת חריפה ואף צעדי מחאה דיפלומטיים ואחרים מצד המדינות שבשטחן בוצעה הפעילות. פעילות התקפית שגוררת אחריה נזק אגבי לאזרחים עלולה גם היא לגרום לביקורת בינלאומית ולמחירים נלווים.

מחיר הסיבוך - על מקבלי ההחלטות להביא בחשבון אפשרות שהפעילות ההתקפית תיכשל או תסתבך, דבר שיגרור אחריו הסתבכות צבאית ואף צורך לחלץ את הכוח התוקף.

על מקבלי ההחלטות וגורמי הביטחון לשמור על מינון נכון של פעילויות התקפיות. עליהם לזכור כי שימוש מוגזם בהן עלול לפגום באפקטיביות שלהן. יש לבחור את יעדי התקיפה בקפידה, ולהעדיף יעדים שהפגיעה בהם תסכל פיגועי טרור, תשבש את מהלכי הארגון או תרתיע את הטרוריסטים מביצוע פיגועים. על מקבלי ההחלטות לחשב מראש את מאזן עלות־תועלת ולהעריך את הנזקים האפשריים על פי תבחין מקרה החמור ביותר. ולבסוף, יש לבחון חלופות לפעולה המתוכננת שעשויות להשיג את המטרות המוגדרות במחיר נמוך יותר.

מכל מקום, הערכת האפקטיביות של הפעילות ההתקפית היא משימה קשה אפילו בדיעבד, משום שלא ניתן לדעת מה היה קורה אלמלא היא בוצעה. לעתים פעילות שעל פניה נראית מוצלחת מאוד בטווח הקצר עלולה להתגלות ככישלון כעבור זמן, ולהפך.

התקפה אישית

הסיכול הממוקד הוא חוד החנית של הפעילות ההתקפית. במסגרת זו תוקפת המדינה פעיל או קבוצת פעילים העוסקים בייזום, הכוונה, הכנה, גיוס, אימון וסיוע לפיגועים, זאת במטרה לסכל פיגוע אפשרי. לצד שאלת האפקטיביות, הסיכול הממוקד מציב גם דילמה נורמטיבית־מוסרית. המקטרגים על שיטת פעולה זו גורסים כי חיי אדם הם ערך עליון, ובשום מקרה אין הצדקה לקפדם. על פי השקפת עולם זו אין לגזור על הטרוריסט גזר דין מוות, ובוודאי שאין לעשות זאת מחוץ למסגרת הליך שיפוטי רגיל. יתרה מכך, המתנגדים לסיכול הממוקד יטענו כי ככל שיש בידי המדינה מידע מפליל על פעיל טרור, יש לעצור אותו, לשפוט אותו, להציג בפניו את הראיות המפלילות ולהרשיעו בבית משפט.

לעומתם טוענים תומכי הסיכול הממוקד כי חיסולו של טרוריסט האחראי אישית לפיגועים קשים ושידו עוד נטויה אינו רק מוצדק ומוסרי, אלא מחויב המציאות כדי להציל חיי אדם. התומכים בגישה זו טוענים כי יש לעשות הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע, ועל כן הסיכול הממוקד מותר כאקט של הגנה עצמית.

לטענתם הדילמה המוסרית מתייתרת, משום שפעולה זו היא צעד מניעתי־סיכולי ולא אקט ענישתי־פלילי.

לאחר ניסיון הנפל להתנקש בחייו של בכיר החמאס חאלד משעל ב־1997, אמר יוסי שריד, שכיהן בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כי הנימוק היחיד שעשוי להצדיק סיכול ממוקד הוא הצורך לסכל פיגוע קונקרטי. צורך זה כפוף, לטענתו, למספר מבחנים וביניהם "סכנה קרובה", "ודאות מוכחת" וזהות היעד כ"מחולל טרור פעיל". אין כמעט עוררין על כך שהפגיעה הפיזית בפעיל העומד לבצע פיגוע טרור לגיטימית לצורך הצלת חיים (במיוחד כשמדובר בפיגוע התאבדות, המחייב פעילות סיכולית פרואקטיבית).

השאלה היא האם פגיעה בראשי הארגונים ובפעילים בכירים בזרועות שאינן מבצעיות־צבאיות לגיטימית באותה המידה. כאן הדעות חלוקות: אסכולה אחת טוענת שקבוצה זו זכאית לחסינות מפני סיכול ממוקד, ואילו אסכולה אחרת טוענת כי אין זה נכון להבדיל בין גורמי מנהלה, גורמים פוליטיים וגורמים צבאיים־מבצעיים, משום שכולם בונים בסופו של דבר את היכולת של הארגון לבצע פיגועים.

האם פגיעה בראשי ארגונים היא לגיטימית? משעל. צילום: רויטרס

כמו כן, המצדדים מדגישים כי בהשוואה לפעולות התקפיות אחרות, למשל הפצצות בסיסי ארגוני הטרור מהאוויר, הסיכול הממוקד הוא סלקטיבי יותר. פעולה זו נועדה לפגוע רק באדם מסוים המעורב בהוצאה לפועל של פיגועים.

בישראל, על פי פרסומים זרים, ההחלטה על פעולת סיכול ממוקד היא בסופו של דבר של ראש הממשלה, לאחר שקיבל את המידע הנחוץ והתייעץ עם גורמי הביטחון הרלוונטיים. נוהל קבלת ההחלטות בנושא זה עשוי להשתנות בתקופות שונות ובמקרים שונים (בהתאם לזהות המותקף, עדכניות המידע הקיים עליו, מאפייני התקיפה ומקום ביצועה המתוכנן).

על פי הפרסומים, נראה כי לעתים בעבר התבצע סוג של הליך שיפוטי לפני קבלת ההחלטה. נטען כי בשנות ה־70, בעת כהונתה של גולדה מאיר כראשת ממשלה, הכין המוסד רשימת מועמדים לחיסול ולפני הביצוע הציג את התוכנית בפני ועדת ראשי השירותים. לאחר דיון הועברה התוכנית לאישור "ועדת איקס", שפעלה כבית דין לטרוריסטים. השר ישראל גלילי שימש אז כתובע, שר המשפטים כיהן כסנגור וגולדה מאיר, שר הביטחון וראש האופוזיציה ישבו על תקן שופטים.

אם אכן פעלה "ועדת איקס" כזאת, וזו הייתה מתכונת פעולתה, יש בכך ניסיון לפתור את הדילמה המוסרית, לכאורה, של פגיעה בחיי אדם ללא משפט. אולם ספק אם הליך זה עומד במבחן של סדרי דין תקינים, כאשר הנאשם אינו מודע לעצם העמדתו לדין, אין ביכולתו להגן על עצמו, ושר זה או אחר משמש לו כסנגור בעל כורחו.

אולם כאשר סיכול ממוקד אינו פעולת ענישה אלא פעולת שנועדה להשיג יעדים מבצעיים, הרי שכביכול הצורך בהליך משפטי מתייתר.

המוטיבציה תמיד גבוהה

המתנגדים לסיכול ממוקד ולפעילות התקפית ככלל גורסים כי זו עלולה להיות מסוכנת ולחזק את המוטיבציה של ארגון הטרור לבצע פעולות נקם קשות שיהיו יותר מקודמותיהן, כך ששכרה של פעילות הלוחמה בטרור יצא בסופו של דבר בהפסדה.

חסידי הפעילות ההתקפית גורסים כי טענת הבומרנג הזאת אינה רלוונטית, מאחר שהמשתנה המגביל את היקף פיגועי הטרור ומאפייניו הוא היכולת המבצעית של הארגונים לבצע אותם, ולא המוטיבציה שלהם לבצעם. המוטיבציה של ארגון הטרור, לטענתם, תמיד גבוהה, ופיגועי הטרור הם תוצאה של בשלות מבצעית. לפיכך, פגיעה קשה בתשתית ארגון הטרור תפגע עוד יותר ביכולת המבצעית שלו, וכך גם אם תעלה המוטיבציה שלו לפיגועי נגד, הרי שלא יהיה ביכולתו לממש אותה.

המצדדים בפעילות התקפית גורסים כי תיאוריית הבומרנג היא המצאה של ארגוני הטרור, כחלק מאסטרטגיה מתוחכמת ומחושבת של לוחמה פסיכולוגית, שנועדה להבטיח למעשה את חסינותם מפני פגיעה צבאית. "לדעתי אין תופעת בומרנג", אמר גם מאיר דגן, מי שהיה ראש המטה ללוחמה בטרור ולאחר מכן ראש המוסד. "מה שיש זה חוכמת הלוחמה הפסיכולוגית של הצד השני, ליצור את תופעת הבומרנג".

דגן טוען כי ארגוני הטרור המציאו זאת רק כדי ליצור מאזן הרתעה מול ישראל, והוא מעריך שפיגועי ראווה שבוצעו בעבר ויוחסו לאפקט הבומרנג, כתוצאה מפעילות התקפית ישראלית כואבת, היו מתבצעים בלאו הכי, אולי בעיתוי אחר ואולי בצורה מעט שונה. "מדינת ישראל הייתה צריכה להגדיר את מטרות המלחמה שלה בהתעלם מתופעת הבומרנג", הוסיף דגן. "ישראל תמיד צריכה לשאול את השאלה מהי הפעולה הבאה שהאויב רוצה לעשות. אבל שאלה זו אינה קשורה לתופעת הבומרנג".

אולם, אחת הדוגמאות הבולטות של תופעת הבומרנג הייתה הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, אחרי חיסולו של עבאס מוסאווי, מזכ"ל חזבאללה. באפריל 1992 התפוצצה מכונית תופת בחזית בניין השגרירות וגרמה להתמוטטותו על יושביו. בפיגוע נהרגו עשרות בני אדם ונפצעו מאות. הייתה זו תגובת בומרנג מובהקת לחיסול מוסוואי.

דוגמה בולטת לתופעת הבומרנג. האנדרטה לחללי הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה. צילום: ויקיפדיה

דוגמה אחרת הייתה פרשת חיסולו של פעיל חמאס יחיא עייאש, שכונה "המהנדס", בכיר המבוקשים. עייאש היה הראשון לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיה מעורב כמעט בכל הפיגועים מסוג זה שבוצעו על ידי חמאס. חיסולו בעזה בשנת 1996 – על ידי טלפון ממולכד - התרחש לאחר כשישה חודשים שבהם לא בוצעו פיגועי התאבדות בישראל (אם כי גורמי הביטחון טוענים כי בתקופה זו סוכל מספר משמעותי של פיגועים). כחודשיים לאחר חיסולו של עייאש אירעו בשבוע אחד ארבעה פיגועים קשים בישראל, שבמהלכם נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות.

אחד הנדבכים המרכזיים של כל דוקטרינת לוחמה בטרור הוא אם כן הפעילות ההתקפית. פעילות זו חשובה במיוחד כאשר המאבק מכוון נגד ארגון טרור היברידי שתפס טריטוריה והשתלט על אוכלוסייה, דוגמאת דאע"ש, חמאס וחזבאללה. אולם הפעילות ההתקפית כרוכה בדילמות ובאתגרים מורכבים המשקפים את המתח שאופייני למאבקה של מדינה דמוקרטית בטרור, ועיקרו: המאמץ להשגת אפקטיביות במלחמה בטרור, מול הצורך בשמירה על הערכים הדמוקרטיים־ליברליים של המדינה.