ריבלין של פעם: הכעס כלפי הנשיא מוצדק

טוב היה עושה כבוד הנשיא לו היה מוותר על השתתפותו בוועידת עיתון “הארץ" בניו יורק. טוב היה עושה לו היה אומר למארגניה: איני מבין מה הטעם בוועידה בניו יורק שמטרתה העיקרית היא לספר את קלונה של ישראל, ולהפיץ את דיבתה – חלקה אמיתית וחלקה מדומיינת – ברחבי העולם. טוב היה עושה לו היה מסביר: אני מוכן לדבר גם עם יריבים פוליטיים מרים, בעברית, בישראל, אך איני מעוניין לתרום ללגיטימציה של ארגונים ואישים שהפכו את ניגוחה של ישראל לסוג של קריירה. טוב היה עושה לו היה מבטיח: אשמח לדבר בוועידת "הארץ" בתל אביב, לאחר שאעיין ברשימת המוזמנים.
 

חלק ממי שכעסו על הנשיא ריבלין אינם מרוצים מתפקודו הכללי כנשיא המדינה. הם כעסו עליו מפני שהם חושבים שריבלין המשיך לעשות גם השבוע את מה שהחל בו מיום שנבחר. אחרים – גם אני ביניהם – כעסו מסיבה הפוכה: מפני שריבלין קלקל לעצמו, וגם לנו, את מה שהחל לעשות מיום שנבחר. 
 

לעיתון “הארץ" יש תפקיד חשוב, גם אם לא תמיד קונסטרוקטיבי, בחברה הישראלית. הוא קולו הנרגן והבועט של הקצה השמאלי. לשוברים שתיקה יכול היה להיות תפקיד חשוב בחברה הישראלית – אם הארגון היה בוחר לפעול בתוך החברה הישראלית ולא להשקיע חלק ניכר ממאמציו בחוץ לארץ. גם לארגון כמו אם תרצו יש תפקיד בחברה הישראלית, שמוטב היה לו היה ממלא אותו בפחות התלהמות וביתר אלגנטיות. 
 

לנשיא ריבלין יש תפקיד חשוב יותר מתפקידם של כל אלה בחברה הישראלית. הוא מנהיג שיכול לדבר לכל חלקי החברה. הוא מנהיג שיודע לתמרן בין שלל רגישויותיה. הוא מנהיג שיכול לדבר עברית של ״שמאל״ בלי שייחשד בחוסר פטריוטיות, ויכול לדבר עברית של ״ימין״ בלי שייחשד בחוסר כבוד לדמוקרטיה. הוא יכול לדבר לערבים וליהודים. הוא יכול לדבר לדתיים ולחילונים. הוא יכול לומר לישראלים מסוג אחד שישראל אינה תמיד צודקת ושצה"ל אינו תמיד צודק, ושיש כאן מה לתקן (שלא כמו שוברים שתיקה). הוא יכול להזכיר לישראלים מסוג אחר שישראל איננה מדינה של נבלים, ושצה"ל איננו צבא של נבלים, ושיש כאן במה להתגאות (שלא כמו אם תרצו). וזו יכולת חשובה, נדירה. יכולת שישראל זקוקה לה. 
 

אלא שהשבוע נדמה שמשהו מהותי נסדק ביכולת הזאת. השבוע נדמה היה שריבלין מכר את האיכות המיוחדת הזאת תמורת נזיד עדשים פושר: שבוע של מחיאות כפיים באמריקה. 
 

וברור שההתנפלות עליו בעקבות הנסיעה הזאת הייתה מופרזת ומשולחת רסן. וברור שהיו התבטאויות לא ראויות נגד הנשיא. וברור שגם מי שיש לו ביקורת, מוטב שישמור על נימוס, על אחריות, וכן, גם על ממלכתיות. שהרי ריבלין הוא נשיא מדינת ישראל. הנשיא של כולם. אבל מה שעוד ברור, זה שריבלין העמיד השבוע בסכנה ממשית את הנכס הכי חשוב שיש לו להציע: היכולת שלו להמשיך ולהיות הנשיא של כולם, לא רק בתואר אלא גם בפועל. 
 

כי ניתנת האמת להיאמר: אין לישראל צורך בעוד מנהיג פוליטי שצד אחד מוחא לו כפיים והאחר מקלל אותו. כאלה יש לנו בשפע, מימין ומשמאל. אין לישראל צורך בעוד מנהיג שזוכה להערכה ולחיבוקים באמריקה, אבל שאיננו מסוגל לזכות לאותה הערכה ולאותם חיבוקים בדימונה ובקצרין, בבית שמש ובבית חגי. גם כאלה יש לנו די. חלקם אפילו זכו לשבת בבית הנשיא. 
 

ישראל צריכה את ריבלין של לפני שבוע. את ריבלין שיכול להגן על בית המשפט העליון גם מול קהל שלא מקשיב לאף אחד אחר. את ריבלין שיכול לפרק מתחים בין יהודים וערבים אף על פי שהוא תומך בהתנחלויות ומתנגד לפתרון של שתי מדינות. את ריבלין שיודע לדבר גם עם חרדים וגם עם חילונים (ועכשיו גם עם רפורמים). את ריבלין שמצליח לרקוד על כל החתונות, לשמח את כל החתנים, להצחיק את כל הכלות.
 

אם יש סיבה לכעוס על ריבלין השבוע, זה לא בגלל נאום או משפט כזה או אחר, אלא זה כי ריבלין נסע לאמריקה, וכמעט בלי לשים לב ויתר שם על הריבלין הישן והמאוד חשוב, לטובת ריבלין חדש וקצת פחות חשוב.