לפני שלוש שנים היו אמורים תלמידי בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית לבקר בחברון ולסייר בעיר בהדרכת ארגון השמאל הקיצוני שוברים שתיקה. על פי הארגון, התלמידים היו אמורים לקבל מהם הסברים והרצאות על "משמעות הכיבוש" ועל "השתתפות חיילי צה"ל במעשי טרור נגד ערבים".
כדי שהסיור לא יהיה חד־צדדי, הבטיח המורה לשל"ח לתת סקירה אובייקטיבית לפני תחילת הסיור (אותו מורה שעליו אמר אחד מהתלמידים כי הוא "מזמין רק שמאלנים כי הוא מקורב אליהם").
המשטרה ביטלה ברגע האחרון את הדרכת שוברים שתיקה, אבל הקשר בין בית הספר לארגון השמאל המטיף לדה־לגיטימציה של ישראל ושל צה"ל לא פסק בזאת. בינואר 2013 ביקרו נציגי שוברים שתיקה בבית הספר, וכך כתבו: "פעילי שוברים שתיקה משוחחים הבוקר עם השמיניסטים של בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. השמיניסטים הללו ייצאו בשבועות הקרובים לסייר בחברון וללמוד על ההיסטוריה היהודית של העיר. אנחנו באנו הבוקר לספר להם על מציאות הכיבוש המתקיימת בעיר, שאליה הם לא ייחשפו במסגרת הסיור".
ארבע שנים למדתי בתיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. ארבע שנים שבהן הייתי צריכה בוקר בוקר, דקות ארוכות, לעמוד מול המראה בבית לפני צאתי לתיכון, לשטוף את העיניים כדי שלא יראו את הדמעות. בכל בוקר בדרך להסעה ניסיתי לאסוף טיפות כוח, כי הנה בא עוד יום נורא של דורסנות מצד המורים, ההנהלה והתלמידים. ככה זה להיות שונה בבית ספר דמוקרטי כל כך, פלורליסטי כל כך, שכל היום עסוק בלחרות על דגלו אידיאלים נשגבים, ובדרך דוקר את כל מי שחושב אחרת ממנו, ובעיקר את מי שאינו מתקפל בפניו.
על פי מנהל בית הספר דהיום, שענה על שאלותי באותה נימה מתנשאת ומיתממת של אז, לפני חצי יובל, "המוסד חורת על דגלו דמוקרטיה פעילה וחושף את תלמידיו למגוון הדעות". העובדה שלא הייתה אפילו מזוזה אחת בכל בית הספר, מראה יותר מכל כמה מכיל ומקבל בית הספר היה, בעיקר ליהודים מאמינים.
אני מתארת לעצמי שהיו גם מורים ימנים בבית הספר, אבל הם לא העזו להשמיע את דעתם הפוליטית. רק השמאלנים דיברו בעוז על ערכי הדמוקרטיה. הנוראה מכולן הייתה המורה לאזרחות, שזכיתי שתהיה גם המורה שלי להיסטוריה, וגם, למגינת לבי, מחנכת הכיתה. תשע שעות שבועיות של ארס גולמי טופטף למוחות תלמידיה. שנאת חרדים, מתנחלים, יהודים דתיים וימנים באשר הם, והכל תחת אצטלא דמוקרטית ופלורליסטית.
היא זו שלקחה אותנו ללשכתו של יוסי שריד ז"ל, הוא ולא אחר, שיבוא לאזן בשמאלניות היוקדת שלו. כל הכיתה הלכה באופן מאורגן ובית ספרי להפגנה נגד החרדים. כל השכבה נסעה לגבעת חביבה למפגש עם ערבים, אך בית הספר סירב במשך שנים להצטרף לפעילות של עמותת גשר, שבה נפגשים התלמידים עם ילדים חובשי כיפה.
כמעט כל שיעור היה פוליטי. אפילו בשיעור תנ"ך הסבירה לנו המורה בטון דידקטי שאינו מותיר מקום לוויכוח, שהפלישתים הם הפלסטינים, ושהם היו כאן קודם ואנחנו גזלנו את אדמתם בכוח הזרוע והכיבוש. אגדה זו אינה מבוססת אפילו על דבריהם של הקיצוניים שבחוקרי המקרא, כי גם הם יודעים שהפלישתים היו עם יורד ים, ואילו הפלסטינים הם בדואים נוודים.
"אני לא מבין את המושג הזה, 'בית ספר שמאלני'", טען בפני בכעס המנהל השבוע. כשסיפרתי לו על החוויה שלי, הוא אמר לי שזה פשוט לא נכון. ככה זה פלורליזם. בשיטוטי בפייסבוק נתקלתי בפוסט מ־2012 של נער בכיתה י"א בתיכון המדובר, שמספר כך: "רק מאז תחילת השנה הספיק ארגון שוברים שתיקה (שנועד להציג 'סיפורים של חיילים מהשטח' על הנעשה ביהודה ושומרון, אבל בפועל החומר שהוא מפיץ לא מתקרב להיות אמת) לחלק חוברות בכניסה לבית הספר. היום הופצה עוד חוברת, של מרכז אדווה, שנקראת 'מחיר הכיבוש', והחשד שלי (שאף שהוא לא מבוסס לחלוטין, יש לי סיבות להאמין שזה נכון) הוא שזה הופץ בידי רכזת של אחת השכבות. זה בא יחד עם פעילות בשנה שעברה של תלמידי כיתות ח' בנוגע ליו"ש ובפרט חברון, פרויקט שגם הוא היה בעל אוריינטציה שמאלנית ברורה. ובנוסף לכך יש הבעת דעות, גם בידי מורים, במגוון שיעורים, כשהבולטים הם היסטוריה ואזרחות". הוא נשמע בדיוק כמוני.
בעלון בית הספר ובגילויי הדעת השונים שפרסמו מוריו, אפשר לראות בבירור את דעתם הפוליטית. במקרה של השימוע לפני פיטוריו של אדם ורטה, למשל, הם הביעו "דאגה עמוקה". תנו לי לנחש שהם לא היו טורחים לכתוב מכתב כזה אלמלא היה ורטה במיליה השמאל הקיצוני שלהם.
כך התנהלו שנות התיכון שלי. היינו שתי ימניות בכיתה, אחת עולה חדשה מצרפת, ואני. באותה תקופה גם חזרתי בתשובה, והייתי מאוד מעורבת פוליטית. אחת משנות התיכון הייתה שנת בחירות, והשמאלנים שהיו הולכים איתי מכות ברחבת המשביר היו אותם אלו שפגשתי בהפסקות בבית הספר. ליד האוניברסיטה למדה (וכנראה עדיין לומדת) האליטה האשכנזית של ירושלים. הפרופסורים, הרופאים, מנהלי העמותות. הלכתי לשם כי חשבתי שזה בית ספר טוב. היה רע לתפארת.
אני רוצה להודות לתיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, שהפך אותי לאדם דעתן ומגובש בדעותיו. ימני שנשאר לעמוד אחרי ארבע שנים של 'ליד"ה', לא יישבר בקלות. רק צר לי שהשיעור הזה עלה בכל כך הרבה דמע.