חבר הכנסת יאיר לפיד עובד קשה כדי לסמן עצמו כראש הממשלה הבא. לפעמים מביך לראות כמה הוא מנסה להיות כזה שיכול להיות של כולם: פעם הוא אומר "הכסף של אזרחי ישראל נמצא איפשהו בין איתמר ליצהר", בהצהרה שבאה לפגוע בכלל ציבור המתיישבים על לא עוול בכפם, ופעם הוא מגיע לישיבה התיכונית ביישוב אפרת כדי לדבר על סובלנות.
אבל השבוע הקמפיין שלו היה דווקא מוצלח. לפיד הגיע לנתב"ג לחלק ליוצאים לחו"ל חוברות הסברה נגד תנועת ה־BDS, במטרה להפוך כל ישראלי שעוזב את גבולות הארץ לשגריר הסברה. הרעיון כל כך פשוט לעשייה ומתבקש, שהוא תפס במהירות הבזק. האמת צריכה להיאמר: מדינת ישראל לא הבינה בזמן עד כמה הקמפיין הזה מסוכן.
תחילתו של ה־Boycott Divestment and Sanctions או בעברית: חרם, אי השקעה וסנקציות, הייתה בוועידת דרבן באפריקה בשנת 2001. כלומר, כבר לפני כ־15 שנה הוצגה ישראל כמדינת אפרטהייד. בתקופה ההיא נחשבו המחרימים לקומץ קיצונים פלסטינים. כיום ברחבי ארה"ב ובאירופה וגם באוסטרליה - בכל פעם שמוזכרת המילה ישראל מוצמדת לה בקונוטציה מילה נוספת: Boycott.
אם פעם הייתה ישראל שם נרדף למדינה קטנה וצודקת שמתנדבים סקנדינבים באים לקיבוציה, מדינה שהיא מקלט ליהודים, שהצליחה להתפתח באזור מדברי ולהפוך לגאוות העם היהודי ברחבי העולם, הרי שכיום מפחדים סטודנטים יהודים לגלות את מוצאם ולתמוך בישראל בגלוי, ועומדים נבוכים אל מול "שבוע האפרטהייד" המתקיים כמעט בכל האוניברסיטאות.
ישראל הפכה לבזויה, לחבוטה, ללוזרית. התנועה הזאת אולי לא הצליחה לפגוע מהותית בפעילות האקדמית של ישראל, היא גם לא פגעה מהותית בפעילות הכלכלית של ישראל (וזה כנראה מה שגרם לנו להירדם בשמירה) - אבל במיתוג מחוכם ובהרבה כסף היא הצליחה להפוך את המילה "ישראל" למלוכלכת.
השבוע - בכינוס שנתי של הפורום הישראלי־אוסטרלי־בריטי למנהיגות, שהקים איש עסקים ונדבן יהודי־אוסטרלי בשם אלברט דדון ושמכנס פוליטיקאים, חוקרים, אנשי צבא בכירים ועיתונאים - הציג דויד סוויסה, מו"ל "הג'ואיש ג'ורנל" ומומחה למיתוג, את התוכנית שלו למלחמה ב־BDS. מתוך ההבנה שהצלחת החרם נובעת ברובה מקמפיין מיתוג (ואנטישמיות מושרשת היא בהחלט כר פורה לקמפיין הזה) הוא יזם עכשיו קמפיין למיתוג מחדש של ישראל. סוויסה טען, ובצדק, שמסעות המנסים להסביר מדוע ישראל לגיטמית לא עובדים, והם יקבעו אותה בעמדה מתגוננת. שוב ישראל תהיה בעמדת הלוזר. ובלוזר אפשר לחבוט.
הרעיון שלו הוא לעבור ממגננה למתקפה, והביטוי שטבע הוא: Emulate Israel. כלומר, "חקו את ישראל". באנגלית זה נשמע יותר טוב. הרעיון הוא להפוך את ישראל מחדש לשם בעל קונוטציה חיובית, יצרנית, דמוקרטית. ישראל כמדינה רודפת צדק (הידעתם שבישראל יש יותר ארגונים לצדק חברתי פר־אזרח מבכל מדינה אחרת בעולם?).
לעולם המסר אינו רק שישראל לגיטימית, אלא שהעולם צריך את ישראל. ארה"ב ואירופה צריכות את ישראל כי היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כי היא מפתחת את עולם ההייטק המערבי. אפילו ארצות המזרח התיכון צריכות את ישראל, מעצמה בתחום המים, כדי לפתור את משבר המים המתהווה באזור.
האם זה יעבוד? תלוי כמה משאבים יושקעו בכך. ל־BDS יש הררי כסף מארגונים אסלאמיים קיצוניים ומגויסים רבים שחושבים בטיפשותם שהם לוחמי צדק עבור הפלסטינים, בלי להבין שהם נלחמים בדמוקרטיה היחידה המשגשגת במזרח התיכון. כמות המשאבים שהעם היהודי יהיה מוכן להשקיע במלחמה על תדמית מולדתו תהיה המדד להצלחת הקמפיין, כמו גם ההצלחה לגייס "חיילים".
אחד החיילים שכבר מגויס הוא ג'ורג' ברנדייס, היועץ המשפטי לממשלה באוסטרליה, שנשא דברים בכינוס שנערך בירושלים. ברנדייס היה יכול לדבר על העוול שישראל עושה לתושבי מזרח העיר או על אי ההתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים, אבל הוא העדיף להדגיש עד כמה ישראל למודת ניסיון במלחמתה בטרור, וכיצד אוסטרליה יכולה ללמוד ממנה.
"יש כמה חוקרים שתיארו את העידן שלנו כהתנגשות ציביליזציות", אמר, "אבל זה לא מאבק בין תרבויות; זה מאבק נגד הציביליזציה. זה מאבק בין ימי הביניים למודרניות; בין ברבריות להארה; בין שעבוד לחופש... ההיסטוריה אומרת שחברות המבוססות על ליברליזם, דמוקרטיה, חופש וכבוד לאדם אינן הרוב, הן יוצאות מן הכלל. לכך חברות אנושיות שואפות, אך אי אפשר לקחת זאת כמובן מאליו. זה מעולם לא היה מובן מאליו לעם ישראל, זה מעולם לא היה מובן מאליו כאן בירושלים, מכל המקומות. המאבק שלכם על הערכים הנאורים של חירות וחופש הפרט מעורר השראה". שיעור ראשון מאיש זר אך אוהב למלחמה ב־BDS.
זה היה באחת מתוכניות הטלוויזיה שהגשתי, כשסירבתי להמליץ לצופי לחלל שבת. ביקשתי לשנות את הטקסט ולתת המלצה כללית לאירוע שהיה אמור להתקיים בשבת ולאחריה, שלא ישתמע שאני ממליצה ללכת אליו דווקא בשבת. צילומי התוכנית הופסקו בזעם ובאמירה שאני מיעוט שמנסה להשתלט על הרוב.
אני מכבדת ואוהבת את חברי המערכת שכעסו, והיחסים שלנו מצויינים. אבל התגובה שלהם נבעה מלחץ. השמאל החילוני בלחץ. עשרות שנים הוא טעה לחשוב שהוא מייצג את רוב העם. רוב העם נראה לו חילוני, והדתיים מיעוט. אבל את רוב האוכלוסייה בישראל אפשר להגדיר על הרצף המסורתי־דתי, על פי הסקרים, רוב הישראלים מאמינים באלוהים, שומרים מסורת, מקדשים על היין בערב שבת ומבקרים בבית כנסת מדי פעם בפעם.
המיעוט החילוני ה"אדוק", שמתנגד לכל סממן דתי, הוא המיעוט. אומנם קולני, אידיאולוגי ונמצא בעמדות מפתח, אבל מיעוט. כאשר נדמה להם שההגמוניה שלהם אובדת הם לא מרגישים שאינם משפיעים, אלא שהרוב משתנה.
פרופ' יגיל לוי הוציא לאחרונה את הספר "המפקד האליון — התאוקרטיזציה של הצבא בישראל", שמתאר את תהליך ה"הדתה" של צה"ל. בראיון ל"הארץ" הסביר למה העובדה שיש הרבה דתיים בצבא מסוכנת. "במלחמת מצווה, בדילמה בין ביטחון אזרחי האויב לבין חיי החיילים הנלחמים, אין דילמה (לדתיים - ש"ב), ביטחון החיילים הוא ערך עליון", אמר. ממש מזעזע: חיי החיילים קודמים לחיי אזרחי האויב.
על החיזוק שרבנים נתנו לחיילים לפני הקרב הוא אמר: "החרדות של החיילים ערב היציאה לקרב מתויגות כתופעה שלילית בצבא, והמענה להן הוא מצד המנגנון הדתי". כלומר, במקום לתת לחיילים תמיכה נפשית, יש מענה אמוני. שתי הדוגמאות האלה לא מפילות מהכיסא איש מסורתי, אף שהוא נחשב לחילוני בקרב המיעוט החילוני האדוק. זה השיח הישראלי עוד מימי דוד בן גוריון, שדיבר על כך שהתוקף של המדינה נובע מההבטחה האלוהית, ישראל היא באמת מדינה של יהדות.
הרוב הדומם קשור בעבותות ליהדות, לתרבות, למסורת ולשפה העברית. שלושה אלמנטים שהפכו ללא מובנים מאליהם, ובלעדיהם אין לנו כאן זכות קיום.