מגש הכסף: על חכמתו של אלתרמן ועיוורונם של אנשי "שוברים שתיקה"

אם אלתרמן יכול היה להציץ על הסביבה, ברגעים שבהם הוא נשלף מתוך ארנק אחד ונבלע בתוך ארנק אחר, הוא היה מזדעזע מן החברה הישראלית שהוא רואה. בנאלי להזכיר את שירו הנבואי, החכם, על כך שהשטן החליט שהדרך היחידה להשמיד את העם שלנו היא לטעת במוחנו את ההרגשה שהצדק איננו איתנו. זה היה השיר האחרון שכתב אלתרמן, ואלתרמן היה מתחלחל, או במילותיו: פניו היו חיוורות מאימה, כשהוא היה רואה עד כמה הצליחה מזימתו של השטן. אם אלתרמן היה רואה את שוברים שתיקה, למשל, ותופעות דומות, הוא היה מבין איך מה שהוא הזהיר מפניו הופך לתוכנית אימים ממומנת היטב, חובקת עולם ומאורגנת ביעילות. אלתרמן, שחושו הנבואי הביא אותו לכתוב את האזהרה מפני כך, חשב בטח שתיאור כה ברור יפקח עיניים, וכי חשיפת הכוונה האיומה הזאת תגרום לסכנה להיעלם, אבל אלתרמן לא תיאר לעצמו עד כמה אנשים יכולים להתעלם מאמיתות גם אם הן מונחות להם מול הפנים.
 

כמו כל אמן שראוי להערכתנו, אלתרמן היה רגיש לעוולות. ידוע השיר “על זאת" שבו הוא מוקיע רצח סתמי בעת כיבוש הכפר הערבי דווימה. פחות מוכר הוא שיר שבו אלתרמן מוקיע אפילו מעשה של גזל אבטיחים משדה שבו עומד נער ערבי קטן. הגוזלים הם מיטב הנוער העברי, חברי תנועות הנוער עוטי החולצות הכחולות העולות על כל העדיים. עם זאת, אלתרמן לא היה מאותם שבויים טיפשים במלכודת הפוליטיקלי קורקט. הוא ידע להבדיל בין התנהגות נאותה לבין, כדבריו, “סילוק תחושת הקיום והכיוון של עם שלם, אשר קרני מישוש סמויות שלו, שהוליכו אותו עד כה לאורך מאות בשנים, בין בחושך ובין באור, נתנוונו, חדלו לפעול והניחוהו תועה וטרוף חושים".
 

הוא כתב בחריפות נגד הרעיון כאילו גזלנו את ארצה של אומה הקרויה עם פלסטיני. בהומורסקה מרירה שנכתבה ב־1970 הוא בורא דמות נלעגת שהוא מכנה “הצעיר הרודם". אותו צעיר טוען שהעם הפלסטיני הוא ישות לעצמה, ואם אך נשיב לה את הגזלה שגזלנו, “נוכל ללכת, תוך רגשי אשמה כנים ושקטים, ולהשליך את עצמנו הימה במו ידינו, דבר שאיש מלבדנו לא יוכל, כנראה, לעשותו". 
 

בכל שנות חייו האחרונות הקדיש אלתרמן את זמנו, בצד המשך היצירה, לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. איתו היו גדולי אנשי הרוח, בעלי חוט השדרה האנושי והמוסרי: עגנון, משה שמיר, יעקב אורלנד, יצחק שלו, יהודה בורלא ורבים אחרים.
 

מתוך החבורה היצירתית הזאת אני נזכר ביצחק שלו (כן, אביו של הסופר מאיר שלו), שכתב שיר כואב שמתאים לימינו: “קראוני אחי מחרחר מלחמה/ וייטב בעיני זה השם מאחר;/ את עירי שחטו ודמה אעלע/ צווארה מחצו ואני המחרחר..." זה הכאב של יוצר גדול ואיש מוסרי ענק, מול העובדה שאחיו בני עמו מאשימים דווקא אותו בכך שיש רצחנות כלפיו. הרי זה הכאב שכל כך הרבה ישראלים, פחות מוכשרים לבטא זאת בצורה אמנותית כמו יצחק שלו או אלתרמן, מרגישים יום־יום.