תוצאות ההצבעה בוועדה הציבורית לבחירת היועץ המשפטי לממשלה החדש מעוררות בעיות לא פשוטות: הן מעקרות את רצון הממשלה ואת החלטתה לבחור יועץ משפטי אחד מבין שלושה ובעצם מכתיבה לממשלה, אף שלא לשם כך נבחרה, מי יהיה היועץ האחד והיחיד – אביחי מנדלבליט. משהו הדומה להפרטת הסמכות של הממשלה או מיקור חוץ שלה, וזה מסוכן.
תיאורטית, הממשלה יכולה לא לקבל את ההמלצה ולמנות ועדה חדשה, אך ספק אם כך יקרה. אי התמיכה במנדלבליט של ראש הוועדה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, נעוצה, על פי ההדלפות, בדרישתו לתקופת צינון. זאת מפני שעד רגע מסוים מנדלבליט יהיה פקיד במשרת אמון אצל ראש הממשלה, ומרגע מינויו, במובנים רבים, הוא הופך באחת להיות מעל ראש הממשלה, מפני שהוא הפרשן האולטימטיבי, עד להחלטה אחרת של בית משפט, בדבר חוקיות פעולות הממשל.
נראה שגרוניס סבור כי המעבר ממשרת אמון אצל ראש הממשלה למי שצריך להנחות את ראש הממשלה חד מדי. לדעתי, אין זו סיבה מספיק טובה למנוע את המינוי.
יש להניח שגופים אינטרסנטיים שונים יעתרו לבג"ץ נגד המינוי, מהסיבות שמונה גרוניס. בג"ץ יתקשה מעט להכריע נגד דעתו של מי שהיה נשיאו עד לפני זמן קצר (גרוניס), אבל לא הייתי מהמר שהמינוי ייפסל.
יש דרך נוספת, נועזת: הוועדה הנזכרת היא פרי המלצה של ועדת שמגר לעניין היועמ"ש. היא התקבלה בדרך של החלטת ממשלה ולא בחקיקה. זו הזדמנות מצוינת לבטל את ההחלטה ולהחזיר עטרה ליושנה.
מאיר שמגר, אהרן ברק וחיים כהן, החשובים שבין היועמ"שים, לא נבחרו בידי ועדה ציבורית וגם לא המליצה עליהן אחת כזאת, אלא הממשלה בחרה בהם ישירות באמצעות המלצה של שר המשפטים וראש הממשלה. הממשלה יודעת לבחור יועץ משפטי ואינה זקוקה לוועדות. זו הזדמנות פז לבטל את ההחלטה המיותרת בעניין הוועדה הציבורית לבחירת היועמ"ש.