אני חושב שבלוויה של אשתי צופיה, יותר משהילדים שלי הסתכלו איך מכניסים את אמא שלהם לעומק ארבעה מ' וזורקים עליה בוץ מהגשם של אתמול, הם הסתכלו עלי. אחרי שנים רבות כל כך שבהן ראו את אבא שלהם חזק כמו בטון, הם בוודאי חיפשו פרצוף עצוב, אולי משהו שיגיד להם שאני לא חזק כמו שהם חושבים, שהמוות של אמא שלהם גמר אותי סופית. תאמינו או לא, ניסיתי לבכות כשאמרתי “יתגדל ויתקדש שמה רבא". רעדתי בכוונה, חשבתי שאולי הרעש והמראה של שלושת הבנים שלי בחולצות קרועות יביא לי קצת עצב ללב. אבל הבכי? לא רצה לבוא.
 
ביציאה מבית העלמין של ראשון, אחרי שלחצתי ידיים ואמרתי תודה למי שטרח ובא שעתיים לפני שנכנסת השבת, באו הילדים שלי וחיבקו אותי. “אתה בסדר אבא?", שאל הגדול, “לא", עניתי לו, “לא יכול לראות אתכם ככה עצובים".
 
“אין דבר, אמא סבלה הרבה. ביום ראשון נבוא ונתחיל שבעה, טוב?", שאל השני, זה שהכי דומה לאשתי שהלכה. “בטח, בטח", אמרתי והורדתי את המבט שלי אל האספלט. מעניין כמה כאלה שדרכו עליו כבר קבורים תחתיו.
 

עמדנו ככה, שותקים, עוד חמש או שש דקות. “טוב, אני הולך, בסדר? לא לבכות. אמא במקום של צדיקים", אמרתי להם, טפחתי על שכמם ושלחתי אותם חזרה למשפחותיהם. חבל שיעשו את השבת בלב כבד.
 
אף אחד מהם לא הציע לי לבוא אליו. אין דבר, אני לא מאשים, הם ידעו את התשובה מראש, אז נמנעו. נכנסתי לטויוטה שלי ונסעתי. חשבתי שאקנה שתי חלות מהמאפייה, אולי דג מהסופר, רוטב עגבניות, ואכין לי משהו לשבת. אבל כשפניתי ימינה, אל רחוב ביאליק, ראיתי רק חנות אחת פתוחה, החנות של הפיצוחים. כל השאר כבר סגרו מזמן. החורף בא, וחוץ מהגשם הוא מביא איתו גם את החושך, ככה שהשבתות נכנסות מהר מדי. 
 
לא עליתי הביתה, המשכתי לנסוע, הדלקתי את הרדיו. ברקע שמעון פרנס השמיע שיר יווני על אהבה נכזבת, כך הוא הסביר. וואללה, אם היה לידי, הייתי אומר לו שלי אף פעם לא הייתה אהבה נכזבת. מה שרציתי, השגתי. הנה, אפילו צופיה הייתה הכי יפה מכל אלו שקיפלו לנו את המצנחים ב־67', ומי לקח אותה? אני. 

אישה טובה הייתה צופיה, לא יכולתי לבקש יותר. באמת. סירים תמיד היו על הגז, הילדים היו לבושים טיפ־טופ, ובלילות קיץ חמים, אחרי שהייתי שותה קצת ערק עם החבר'ה מהעבודה, היא הייתה מקבלת את שכרותי ונותנת לי לבוא אליה. אישה טובה הייתה צופיה, באמת שנתנה לי הכל, אבל כשהלכה פתאום לעולמה, לפני יומיים, באמצע המקלחת, לא לקחה איתה כלום, גם לא את הלב שלי. אולי מעולם לא היה לה בידיים. בטח היא ידעה, גם חכמה הייתה צופיה, הייתה לה בינה.
 
השיר הסתיים ושמעון מספר על פרשת השבוע. אני מנמיך את הקול של הרדיו. לא יודע איך, אבל הגעתי לתל אביב. אני נוסע על דרך ההגנה ונכנס לאזור של התחנה המרכזית. הזדקנה והתלכלכה התחנה. כמו זקן שעזבוהו אוהביו. כל בוקר השמש זורחת עליו, אבל במקום ליהנות ממנה עת זקנתו, מקיא על עצמו, ואין מי שינקה.
 
אני פונה אל רחוב צר. את חליפת בר המצווה של הבכור שלי קנינו פה. אני זוכר שצופיה צעקה עליו בחנות כי לא רצה פפיון, אמרה לו שבלי פפיון כחול על הטוקסידו אין בר מצווה. אבל הוא, עם החיוך הממזרי שלו, ריכך לה את הלב תוך רגע. 

עכשיו ליד החנות שבו התרכך לבה של אשתי שוכנת המרומים, עומדת בחורה רזה מאוד, אולי בת 20, אולי בכלל 40, אי אפשר לדעת. החולצה שלה מגיעה רק עד מעל הטבור ואת רגליה הצרות מכסה חצאית קצרה ומוכתמת.
 
ראיתי אותה אוחזת באיזה תמרור, הוא הדבר היחיד שעזר לה לעמוד כמו בן אדם, אם אפשר לקרוא לה ככה. אולי עצרתי את הטויוטה, אולי רק ראתה את העיניים שלי עליה, מרחמות. בחיי אלוהים שריחמתי. ובטח שמה לב, כי רגע אחר כך היא הרימה את ידה ואמרה לי לעצור, לבוא אליה. 
 
אז עצרתי, אבל לא יצאתי מהאוטו, הכסף של האוכל לשבעה היה לי בכיס, כמה אלפים, לא רציתי לתת אותו לגבר בלי אלוהים שיבוא אלי מאחור עם מוט ברזל. פתחתי את החלון ושאלתי “מה יש? את בסדר? רוצה מים?".
 
“לא", היא ענתה, “אבל כמה שקלים אולי יש לך?". 
 
“אין לך מבטא", אמרתי לה, “מאיפה את?". 
 
“מירושלים", אמרה, “מעיר הבירה שלך". 
 
“אז מה לך ולאזור הכי מלוכלך בתל אביב?", הסקרנות שרפה אותי מבפנים.
 
“ירושלים לא אוהבת את מי שמלוכלך, ואני, אדוני, מלוכלכת", היא חייכה אלי ושיניה שחורות, צועקות לעזרה.
 
“את רוצה שאחזיר אותך לירושלים?", שאלתי, “אין לי מה לעשות היום".
 
“לך למשפחה", היא אמרה, “יום שישי היום, מה באת לחפש פה, הנאות? כיף של בחורה בתוך חצר?".
 
“לא", עניתי, “אשתי מתה היום".
 
“על מי?", היא הביטה בי וצחקה צחוק גדול, מתגלגל, כמו של ילדה. הרבה זמן לא שמעתי צחוק כזה.
 
“היא באמת מתה, חזרתי מהלוויה שלה עכשיו", הרמתי את הכיפה השחורה בידי והראיתי לה.
 
פניה הפכו רציניות. “וואללה, אני מצטערת. זה האלוהים הזה, מה שבא לו הוא עושה, צריך לשים לו סוף".
 
“אל תדברי ככה על אלוהים, חראם. כמה שקלים את רוצה?", שאלתי.
 
“אין דבר, אני אסתדר. תלך". 
 
פתאום הפכתי להיות אני המנוחם. “כמה? דברי אלי", התעקשתי.
 
“50 זה בסדר, אבל תן לי להחזיר לך, בוא איתי, יש פה חצר מאחורה", היא אמרה והתקרבה לטויוטה שלי. הסתכלתי לה בפנים. חוץ מהשיניים והשיער הקשה שלה היא הייתה יפה. אני כבר משאיר אבק ל־60, אבל גם אם אלוהים יקח ממני את הראייה, יופי של אישה אזהה מקילומטרים.
 
הוצאתי את חבילת השטרות שבמוצאי השבת היו אמורים לקנות עוגיות, קפה ומשקאות קלים עבור האנשים שיבואו לזכור את צופיה. נתתי לה 200 שקל מתוכם.
 
“זה הרבה", היא אמרה לי, “בוא איתי".
 
החניתי את הטויוטה בצד והלכתי איתה. היא הכניסה אותי לתוך החצר האחורית של החנות ואמרה “אל תדאג, פה אף אחד לא רואה אותנו".
נעמדתי מולה והרגשתי איך גופי הופך כבד. הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי “למה ככה?".
 
“אל תשאל שאלות קשות, תתפשט", היא ביקשה.
 
“בואי אקח אותך הביתה", לחשתי לה, “בואי, חבל שהעולם יבלע אותך".
 
“העולם עשה כבר מאה גרעפסים על חשבוני, אתה לא רוצה אותי? אז קח את הכסף שלך".
 
לא עניתי לה. הסתובבתי והבטתי בכניסה האחורית של חנות החליפות. היא הייתה נטושה וחלון הראווה שלה מאובק. ירקתי על ידי ושפשפתי עיגול בחלון. את האבק ניגבתי בבגדים, אין מי שיכעס עלי עכשיו. 
 
הבחורה באה ועמדה לידי. “על מה אתה מסתכל?", שאלה.
 
לא עניתי לה. העיניים שלי ראו קופסת מתכת כחולה וריקה מכסף, מתקן חרוזים שכל חרוזיו פונים לצד אחד, ותמונה של בגין על הקיר.
 
“את יודעת שפעם מכרו פה חליפות?", שאלתי ועיני לא זזו מהחנות.
 
“אני יודעת", מלמלה, “זו הייתה החנות של אבא שלי".
 
לקח לי זמן להבין מה היא אמרה. אולי בגלל המחשבות על צופיה ועל זה שאני חוזר לבית ריק עכשיו. אבל כשהבנתי, והסתובבתי, היא כבר לא הייתה. לא הלכתי לחפש אותה, לא רציתי לשבור לה את הלב שגם ככה מפורר.
 
החזרתי מבטי אל החנות. על הרצפה, בין דפים מפוזרים לסרטי מדידה, נח פפיון כחול. הושטתי יד ורציתי לקחת אותו, לחזור לבית העלמין ולתת אותו לצופיה, אבל זגוגית החלון עצרה בעדי.
 
ואז, רק אז, סוף־סוף בכיתי.