הארגונים החברתיים תופסים מקום חשוב בשיח הציבורי, ומשפיעים עליו לא פחות מהרשויות הנבחרות. לאחרונה נחשף הציבור לקבוצה של ארגונים "שתולים" הממומנים על ידי ממשלות זרות, מפיצים בעולם דיבה על ישראל, ולא פעם בוחרים בעלילות שקריות כדי לייצר דה־לגיטימציה מחוץ ודה־מורליזציה בתוך המדינה. נשאלת השאלה מה קדם למה, השותל לשתול או השתול לשותל? האם המימון הזר הוא תוצאה של התנהלות הארגון או הסיבה לה?
תיאוריה אחת גורסת כי "השתולים" היו מלכתחילה ארגוני השמצה, שפעלו באופן עקבי לנגח את המדיניות הישראלית, ובעקבות פעילותם משכו את תשומת לב הממשלות הזרות שהתחילו לממן אותם כדי להעצים את השפעתם על השיח הציבורי. אפשרות אחרת היא ש"השתולים" היו במקור ארגונים לגיטימיים, שבחרו אג׳נדה חשובה, ורק לאחר שהתחילו להיות ממומנים על ידי ממשלות זרות, קיבלו תמריצים להתנהלות אנטי־ישראלית והקצינו.
יש עדויות לכאן ולכאן. יש ארגונים כמו "זוכרות", שהמייסדים שלהם ידועים בדעות קיצוניות. יש ארגונים שהמייסדים שלהם היו חיילים ביחידות קרביות ויש יסוד להאמין שעברו תהליך של היסחפות מגישה פרו־ישראלית לדת ״אקיבוש״. יש גם ארגונים חברתיים ציוניים שנעשה הניסיון לשתול בהם מימון של ממשלות זרות, והסירוב שלהם השאיר אותם נקיים מהצורך לקדם אינטרסים זרים. בתחילת דרכה קיבלה תנועת אם תרצו הצעה למימון מהקרן החדשה, והיא סירבה. ארגון "זכויות אדם כחול לבן" מקדם את זכויות האדם מתוך אחריות לאומית, מבקר את המדינה וגם את הצבא כשצריך, אך עושה זאת כלפי פנים, בצורה שנועדה לבנות ולא לשבור. גם "זכויות אדם כחול לבן" קיבל הצעות למימון זר ובחר שלא להיענות. לא בטוח שהארגונים הללו היו יכולים לשמור על פעילות פרו־ישראלית אם המימון הזר היה מתחיל לזרום לקופתם.
לא משנה מה התשובה לשאלה, ברור כי מרגע שנוצר מעגל הקסמים של שתול־שותל, קצרה הדרך להתנהלות אנטי־ישראלית. נוצר מצב שבו הארגון נדרש לספק את הסחורה כדי לקבל סכומים הולכים וגדלים, המעצימים את השפעתו על החברה ומעניקים לו מעמד דומיננטי, שמעודד אותו להקצין ולהביא עוד "עדויות", גם במחיר כיפוף האמת. כמו כל מעגל קסמים, מספיק לשבור את אחת החוליות כדי למנוע את התופעה ולהחזיר את השיח הציבורי למעגל בריא של ביקורת־תיקון.
במדינה דמוקרטית קיים קושי באכיפת מגבלות על חופש הביטוי. גם כאשר מדובר בתעמולה שקרית היוצרת דה־לגיטימציה בעולם, התהליך של הוכחת נזק הוא ארוך, ולעתים קרובות דורש התפלפלות משפטית של שנים על סוגיות מינוריות. בנוסף, חקיקה שתמנע העברת ביקורת על המדינה יכולה לפגוע בארגונים שחרדים באמת לעתיד המדינה ופועלים בצורה לגיטימית להציף סוגיות שמחייבות שינוי. על כן כל ניסיון לחוקק חוק שאוסר על ארגונים פעילות פוליטית אנטי־ישראלית נידון לכישלון ויגרום יותר נזק מתועלת.
החוליה החלשה במעגל השותל־שתול הוא המימון. קל לעקוב אחרי העברת כספים ולהוכיח את מקורם. כבר היום יש חוקים המגבילים מימון מועמדים לכנסת ואוסר על קבלת כספים מממשלות זרות. ההיגיון מאחורי המגבלות הללו הוא שאסור לאפשר מצב שבו חבר כנסת תלוי במדינות זרות ומקדם אינטרסים זרים מתוך בית המחוקקים. במציאות של ימינו, שבה לעמותה בעלת תקציב של עשרה מיליון שקלים בשנה יש השפעה גדולה יותר על השיח הציבורי מאשר לחבר כנסת, חייבים להחיל את ההיגיון הבסיסי הזה גם על העמותות הפוליטיות.
הכותב הוא ראש אגף המחקר של תנועת אם תרצו וחבר בורד