לפעמים צריך להתחיל במובן מאליו: הצעת חוק השבת, שאושרה בוועדת השרים לחקיקה, איננה הצעת חוק. זוהי הודעה לעיתונות. מישהו כנראה מרוויח משהו מעוד ויכוח מיותר על דמותה של השבת בישראל. מישהו כנראה חושב שטוב לו להיראות כמגנה הגדול של השבת. הנה, זו כבר בשורה משמחת: לשבת עוד יש כוח אלקטורלי בישראל. סימן מובהק של פופולריות.
הצעת חוק השבת, כמו הצעת חוק הלאום בממשלה הקודמת, היא עוד הצעה שתיקבר בוועדות, תישחק במסדרונות, תתכסה באבק. וטוב שתתכסה באבק: מכיוון שאין משבר מיוחד הנוגע למצבה של השבת בישראל, אין סיבה מיוחדת שהממשלה תתערב כדי לפתור את האין־משבר. הסדרה ממשלתית היא עניין רציני. מוטב להשתמש בו במשורה. גם השבת היא עניין רציני. מוטב לעזוב אותה במנוחה.
ואחרי שהובהרה הנקודה הזאת, צריך בכל זאת לומר כמה דברים למתנגדי חוק השבת. נקודה ראשונה: אין שום בעיה מהותית עם החלטה של המדינה – אם תהיה כזאת – למנוע פתיחת בתי מסחר בשבת. המדינה מונעת הרבה דברים. היא מונעת מאנשים לעבור באור אדום, גם בצומת פנוי; היא מונעת מהם לעסוק ברפואה ללא רישיון; היא מונעת מהם להינשא בגיל צעיר מדי. אם למדינה מותר למנוע פתיחת בתי עינוגים בערב יום הזיכרון, מדוע שלא יותר לה למנוע פתיחה של עסקים בשבת? (התשובה: מותר לה).
נקודה נוספת: אין שום ראיה לטענה המקובלת שעל פיה כפייה של הסדרים כאלה או אחרים בשבת פוגעת לטווח הארוך במחויבות של הציבור הישראלי ליהדות. למעשה, היהדות שגשגה, במשך רוב שנותיה, בתנאים של כפייה קהילתית של אורח חיים יהודי על חבריה. ייתכן, עם כל אי הנוחות מעצם השמעתו של טיעון כזה, שכפייה אכן תחזק את זהותה היהודית של המדינה. בדיוק כמו שהחובה לסגור בתי קפה בערב יום השואה משמרת את אופיו המיוחד של יום הזיכרון הזה.
מדוע אם כן יש בעיה עם חוק השבת המוצע? לא בגלל שעצם הרעיון איננו לגיטימי, ולא בגלל שברור שנזקו יעלה על תועלתו. הבעיה עם חוק השבת המוצע בכך שמציעיו ותומכיו אינם רוחשים כבוד מספיק להליכים של הידברות ושל הסכמה חברתית. הם אינם רוחשים כבוד מספיק לחברה שהם חיים בה. הם אנשים חסרי נימוס.
נכון, המדינה כופה עצירה באור אדום. אך ברור שרוב גדול של הציבור תומך בזה. ונכון, היא כופה רישיון על העוסקים ברפואה. וגם בזה הציבור תומך. ונכון, היא סוגרת בתי עינוגים ביום הזיכרון. וגם על זה יש בסך הכל קונצנזוס. מדינה שיש לה כבוד לאזרחיה משתדלת כמיטב יכולתה לכפות על הציבור רק את מה שיש עליו הסכמה רחבה, גם אם לא מלאה.
חוק להסדרת מעמד השבת – אם בכלל יש צורך בחוק כזה – צריך היה לעמוד בקריטריון הברור של הסכמה רחבה. לא חוק פזיז המושג מכוחו של רוב מזדמן בקואליציה שבירה, אלא חוק הנדון ברצינות בין סיעות שונות, קואליציה ואופוזיציה, חוק שיש בו מענה לבעיות אמיתיות, המקודם באמצעים של שכנוע.
מן הסתם אי אפשר לשכנע את כולם. מן הסתם חוק שבת ישראלי חדש אינו יכול לזכות לרוב מוחץ. מן הסתם – בעצם, אין ספק – שגם לאחר שיזכה לתמיכה של 80 או 90 או 100 חברי כנסת, עוד יהיו כמה אחרים שיצעקו שמדובר בכפייה, בתיאוקרטיה, בדיקטטורה, באיראן. וזה בסדר שיצעקו. כי על חוק שבת סביר שיושג ברוב מוחץ, על חוק שתהיה עליו הסכמה רחבה, קל למדי להגן גם אל מול צעקנים. אבל על החוק שמוצע כעת, על החוק שמוצע מתוקף יכולתו של חבר כנסת בודד לכפות על הקואליציה מהלכים מיותרים, אי אפשר.