ימים קשים עוברים על כולנו. פעם, לפני הרבה שנים, ידענו מי הטובים ומי הרעים. קווי החזית היו ברורים. היו גם אז נשיאים והיו רוזנים והיו עיתונאים והיו גם סתם אזרחים, ובכל זאת זה היה קצת אחרת. הימים היו ימי לחימה על התגשמותו של החלום הציוני. הקורבנות היו רבים, אבל הייתה נחישות והייתה דבקות במטרה. וביום שישי אחד אחר הצהריים, בבית דיזנגוף הנמצא בשדרות רוטשילד בתל אביב, זה קרה: דוד בן־גוריון עמד איתן על רגליו והכריז על הקמתה של המדינה היהודית.
לא פחות מחמש פעמים מוזכר המונח הזה, מדינה יהודית, במגילת העצמאות. אין שם מאומה על הקמתה של מדינה "יהודית ודמוקרטית", שכן מבראשית זאת אמורה הייתה להיות המדינה של היהודים. ביתו הלאומי של העם היהודי נפתח, אפוא, רק בפני בניו של העם הזה.
חוק השבות דיבר רק על כניסתם של יהודים. מאות האלפים שכבר התדפקו על הפתחים של המדינה שאך זה קמה התקבלו בזרועות פרושות – וכל יהודי שבא בשעריה של מדינת ישראל קיבל באורח אוטומטי תעודת אזרחות.
בית המשפט העליון של אותם ימים אפילו לא היה מעלה על דעתו להעמיד במבחן את מידתיותה או את סבירותה של מגילת העצמאות או את חוקתיותו של חוק השבות או של חוקים דומים לו, שהותקנו למטרה אחת בלבד: להבטיח את בלעדיות היהודים במדינתם.
חלפו רק כמה עשרות שנים מאז, ומשהו מתהפך עלינו לרעה. רוח לא טובה עוברת על המדינה שכה ייחלנו להקמתה. וזה לא רק בגלל שכמה שועים, בעלי עוצמה, נאלצו לעזוב את מקומם בצמרת בגלל תלונות של נשים שהוטרדו, לכאורה, על ידם. זה הרבה יותר מזה.
התקשורת האינטרנטית הפכה את כולם להוגי דעות בגרוש. איש כבר לא נזקק לכלי תקשורת לגיטימי, הכפוף לכללי אתיקה נוקשים, כדי להביע את סלידתו או את תיעובו מן האחר. כיכר העיר מלאה במפגינים מטעם, שהולכים כפתאים אחרי ססמאות שווא.
הכל מתרחש בלייב. הרצון להרע לאחר הפך כמעט לצורך אובססיבי. עיתונאים אוחזים זה בגרונו של זה. פוליטיקאים סוגרים חשבונות בפייסבוק שלהם. אנשי שררה מגייסים תלונות כדי להכשיל את חבריהם. עמותות זבל, הממומנות בידי גורמים זרים העוינים את קיומנו כאן, מטילות רפש במי שמשליך את חייו מנגד כדי להגן על ביתנו הלאומי מפני הקמים עלינו לכלותנו. וזה לא נראה טוב.
משהו כאילו השתבש אצל רבים מדי ואני מחפש את הסיבה לכך. הרחקתי אפילו עד לימי "בית שני", תקופה שהחלה עם שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס והסתיימה עם כישלונו של מרד בר כוכבא בשנת 136 לספירה. רק בחלק מן הזמן היה העם היהודי חופשי משלטון זר, ופרק הזמן הזה לא היה ארוך במיוחד. בית המקדש נהרס, ורבים מן היהודים נדדו למחוזות אחרים.
אלפיים שנות גלות לא ריפאו את העם היהודי מהמחלות שתקפו אותו באותן שנים ושגרמו לאי יכולתו להחזיק בארצו. וזה כואב. אינני יודע אם הערבים קראו את ההיסטוריה של עמנו, אבל הם לבטח כבר יודעים שהם רק צריכים להמתין בסבלנות עוד כמה דורות והכול ייפול לחיקם כפרי בשל. או אז העם היהודי, אם לא יתעשת במהרה, יאבד שוב את מה שנבנה בעמל כה רב ובדמים כה מרובים.