סופו של נבל: ההחלטה לחסל את סמיר קונטאר הייתה מוצדקת

היה קשה להיפרד מהמנוול. אריאל שרון לא הסכים בזמנו לשחררו בשום תנאי, אולם השיקול בעד החזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר ז"ל גבר, וההחלטה התקבלה בממשלתו של אהוד אולמרט. מצאתי אז את עצמי מציע לשירות בתי הסוהר ולצבא לשחרר את קונטאר בפיג'מה או בבגדי אסיר, כדי לבזותו ולהשפילו בפני המצלמות ולא כחתן ביום חגו, אך משפטנים ואחרים סברו אחרת. בהמשך התברר כי חיזבאללה אימץ את הארכי־מחבל המפלצתי, שריסק את גולגולתה של ילדה על סלע. קונטאר "נולד מחדש", חבר לאיראנים ולחיזבאללה וריכז פעילות טרור נגד ישראל. 
 

פרשת סילבן שלום דחקה את הכותרות על הפגיעה בקונטאר ובחבריו, המיוחסת לישראל. עבור ארגון הטרור השיעי, האירוע הזה מתווסף לפגיעה בעימאד מורנייה ובנוספים, ולכאורה מצטברת "מסה קריטית" לתגובה. מנגד, חיזבאללה תקוע עמוק בסבך הסורי ובזירה הפנים־לבנונית, וגם הכתף החמה מאיראן לא מובטחת במאה אחוז. 
 

זאת ועוד, ההרתעה הישראלית מאז מלחמת לבנון השנייה מתבררת כחזקה ובעלת חיי מדף ארוכים. ישראל צריכה להיערך כעת, בארץ ובחו"ל, לתגובה מצד חיזבאללה, לאו דווקא בהרעשת הגבול ובהטרדת יישובי הצפון. יש להעריך כי זה יהיה פיגוע תגובה "בהקשר ובמידה", שלא בהכרח תילקח עליו אחריות. למרות הסיכונים, ההחלטה של מי שהחליט לפגוע בקונטאר הייתה צודקת ומוצדקת. צדק צריך להיעשות ולהיראות.

2  כששמעתי בטלוויזיה את עדותו של "המאבטח" של השר סילבן שלום, בדבר פעילות מינית לכאורה של השר בבתי קפה ומסעדות בתל אביב, הבנתי שמשהו השתבש, שנשבר סוג של טאבו. 
 

דמיינתי את עיוות פניו ואת גובה לחץ דמו של ראש השב"כ ושל מפקד יחידה 730 לאבטחת אישים. הבנתי ששרים, נשיאים ויתר "סמלי השלטון" עלולים (או עשויים) להיכנס ללחץ מחשש שהמאבטחים "יתחילו לזמר". שהרי כלל ידוע הוא שבין האישים המאובטחים לבין המאבטחים יש אמנה לא כתובה - הם שקופים זה לזה, נוהגים לידם בחופשיות בכל תחום, ובמשך עשרות שנים שום דבר לא דולף. כלל ברזל. 

נפל קורבן להתנהלות לא אתית של מאסטח, סילבן שלום. צילום: פלאש 90

סקרנותי הובילה אותי לבדיקה קצרה, שבסופה אני יכול "להרגיע" את כל ראשי המדינה והשרים הבכירים בהווה ובעבר - אין מדובר במאבטח של השב"כ אלא בסטודנט שמועסק דרך חברת אבטחה פרטית, כמאבטח של שרים שאינם יעדי אבטחה של השב"כ (שכיום כבר אינם מאובטחים כלל). ל"מאבטח" הזה, שמסר עדות מתוך תא השירותים במסעדה תל־אביבית, ה"אמנה" אינה מוכרת, הכללים והאתיקה אינם מחייבים, וכל היתר בוודאי עוד ייבדק.

3  סקרנותי הובילה אותי גם לבדוק (ככל שאוכל) מדוע סירב השב"כ בשעתו לקלוט את יוסי כהן לשורותיו, ומדוע מנגד דווקא המוסד הוא שזכה בלוחם המשוחרר הצעיר, שהגיע עד לראש הפירמידה. מי כאן טעה? 
 

יודעי דבר מספרים לי שגורמי האיתור והמיון של השב"כ של אותם ימים לא אהבו את חזרתו בשאלה של יוסי כהן, שהוריד את הכיפה במהלך השירות הצבאי. הם ראו בכך "חוסר יציבות". מנגד, במוסד דווקא אהבו את "איש שתי הזהויות", את היכולת לשחק ולעבור מזהות אחת לשנייה. לך תדע. בכל מקרה, היום האיתור והמיון רציניים יותר ועמוקים יותר, אבל מבחינת כהן הוא היה במקום הנכון. 
 

בן שיחי, איש סוד וסתר, ביקש שאסביר לציבור שמתלהב מהעובדה ש"סוף־סוף יש לנו ראש מוסד שנראה ג'יימס בונד", שהסדרה הבריטית שוברת הקופות היא דווקא פרודיה על שירותי המודיעין של הממלכה, ושעיון קצר בגוגל ילמד שראשי הביון הבריטים דמו יותר לאפרים הלוי, לאדמוני, לשביט ולדגן ופחות ליוסי כהן, איש החליפות, העניבות, הגופייה המגוהצת והחפתים. הוא דיבר איתי על חשיבות הערך המתבקש של "התשוקה לאנונימיות", אבל על כך כבר כתבנו.

4היה זה דווקא מח"ט צנחנים דאז, משה (בוגי) יעלון, שבראיון שערכתי איתו בסוף שנות ה־80 עבור "על המשמר" (זכר צדיק לברכה) אזר אומץ ויצא ראשון בביקורת חריפה על התערבות ההורים במתרחש בצה"ל. הוא סימן את הגבול בין מעורבות להתערבות והגדיר את מה שמתרחש בגדודים ואת הקשר של הורים עם המג"דים ועם מ"פים כ"סכנה חמורה".
 

והנה, 25 שנה אחרי, יעלון הוא שר הביטחון, ואני צופה השבוע בכתבה בחדשות ערוץ 2 המתארת את התמיכה של צה"ל בקבוצות וואטסאפ של ההורים, ובעיקר של האמהות. המ"מית מדווחת להורים מה קורה ושולחת להם תמונות מהאימון, והאמהות מתארגנות לאפות עוגה וכו'. והכל, כך דווח, בתמיכת צה"ל ובעידודו.

בשב"כ לא אהבו את הורדת הכיפה של כהן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בדובר צה"ל לא טעו: אם היו מציעים את הרעיון לכתבה הזאת לרוני דניאל או לאלון בן דוד, הם היו מבקרים בחריפות את הקשר המוזר והמסוכן הזה. אני מקווה שלא רק אני לא אהבתי את מה שראיתי. למעשה, אני די משוכנע ששר הביטחון מסכים איתי היום, כשם שאני הסכמתי איתו לפני 25 שנה.

5  אין לי רצון גדול להיכנס לניואנסים בתהליך מינוי היועץ המשפטי לממשלה, אבל אני רואה חובה גדולה להתגבר על אי רצוני ולומר מילה על אביחי מנדלבליט. 
 

אני מכיר אותו היטב. ישבנו ארבע שנים סביב שולחן המטכ"ל, עסקנו במשברים גדולים אחרי אירועי עופרת יצוקה, משט המרמרה, ועדות חקירה בינלאומיות מוזרות, ועדת טירקל ועוד שורה ארוכה של אירועים ופרשיות (בכוונה אינני מדבר על הרפז...). נתקלתי באדם הגון, מקצועי וישר, שפיו ולבו שווים, חף מכל פוזה ופוליטיקה, שעמד איתן מול אלופי פיקוד חזקים שלא אהבו את החלטותיו, ומול רמטכ"ל שלא תמיד אהב את חוות הדעת שהניח על שולחנו.
 

מנדלבליט הדגיש כל העת שהוא לא רק פרקליטו של הצבא ושל מפקדיו, אלא גם נציגן של רשויות אכיפת החוק ושל התביעה בתוך צה"ל, וכי אין בדעתו לבגוד בשליחותו זו. הוא לא הסכים למצמץ ולעגל פינות, וגם לא נשבר כאשר גובשה מולו "חזית אלופים" באחת הפרשות שבהן עמד על דעתו שיש להדיח מפקדים ולהעמידם לדין. אני משוכנע שעבודתו כמזכיר הממשלה לצד נתניהו לא תגרום בהכרח לנחת לראש הממשלה כשיתיישב בלשכת היועץ המשפטי בשכונת שייח' ג'ראח, בין שיחליט לפסול את עצמו מלדון ולקבל החלטות בענייניו ובין שיגדיר זאת בג"ץ. מנדלבליט זכה במהלך כהונתו בצה"ל לשיתוף פעולה מצוין עם היועצים מני מזוז ויהודה וינשטיין ועם פרקליט המדינה שי ניצן. אני מבין שמשהו השתבש בדרך ומביע תקווה וביטחון כי כולם ימצאו את הדרך הנכונה להתרכז בעיקר.

6  את סוף השבוע שעבר ביליתי בסמינר של ארגון "לימוד" בראשותו של ידידי חיים צ'סלר. 1,300 עולות ועולים מרוסיה ומדינות ברה"מ לשעבר, לרוב צעירים, באו להתחבר ליהדות ולישראליות בסמינר בסימן יצירותיה של נעמי שמר.
 

נתתי שם שתי הרצאות: האחת על אתגרי הביטחון, והשנייה על תקשורת ומדיה החברתית. גיליתי אוכלוסייה מעורה, מתעניינת וכמהה להשתלב ולהשפיע. עסקו שם בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה, באיכות הסביבה, בביטחון לאומי ועוד. 
 

מממני התוכנית המיוחדת הזאת, שמציינת עשור לפעילותה בארץ ובעולם, וביניהם מתיו ברונפמן, אהרון פרנקל ונוספים, הסתובבו כחתנים בחופתם, ויש להם בהחלט סיבה טובה לכך