התמונות הנוראות מסרטון החתונה לא יוצאות לי מהראש. אני מנסה להבין את שורש העניין. מדוע שמישהו ישמח ברצח תינוק חף מפשע? איך זה קשור לחתונה? אני מבינה רצון לנקמה במי שרוצח אותנו, אבל הפגיעה במשפחת דוואבשה אינה נקמה. מותו של עלי דוואבשה אינו נקמה. מי שרצח את משפחת דוואבשה בשנתה זהה ברמתו המוסרית לרוצחי פוגל והנקין. מי ששמח על הרצח נמצא בבעיה מוסרית קשה מאוד. תהומית.
 
ושלא יגידו לי "ילדים" ושלא יגידו לי שהם כעסו על המעצרים והעינויים. ריקוד עם תמונה של תינוק שנשרף למוות אינו "הוצאת קיטור", זאת זוועה. אבל זה לא פלילי. והעובדה שהשב"כ הוציא צו בשביל לקחת את הקלטות האלה, ופרסם אותן כשהקמפיין נגד עינויים היה בשיאו, מראה שגם בארגון הזה יש בעיות מוסריות. כי אם זה לא פלילי, רק מזוויע, מה העילה לקחת את הקלטות? דעת קהל? דעת קהל שאמורה לשרת מה? את המשך "האמצעים המיוחדים" שנוקט השב"כ בחקירה? כי עכשיו כל מתנגדי שיטות החקירה יידומו.
 
אנסה, למרות תחושת הבטן החזקה האומרת להתנער מהם, להתייחס לעצם החקירה. את המאמר הבא כתבתי לפני שיצא הסרטון, ומשום שכל הנחקרים ישבו במתקני השב"כ בזמן החתונה - הוא עדיין רלוונטי.


האנשים הנכונים?
 
ומה אם זה לא הם? בחודש האחרון זו השאלה המנקרת במוחי, המדירה שינה מעיני. מה אם הנערים הנתונים בחקירת השב"כ לא ביצעו את הפשע האיום של דומא? המחיר כל כך איום ונוגע בכל כך הרבה רבדים, שהגיע הזמן שנעצור ונקבל החלטה.

אני מאמינה לטענות שלפיהן מענים את נחקרי דומא. למה? בגלל מה שהם אמרו לעורכי דינם. גם אם לא מדובר בעינויי אינקוויזיציה או הצבא הסורי - מניעת שינה היא עינוי מספיק, שלא לדבר על כפיתה בתנוחות כואבות, על ניתוק מוחלט ומניעת מפגש עם עו"ד, על קשירת עיניים ועל סטירות בהפתעה - כפי שטוענים הנחקרים שמעשים אלו היו מנת חלקם. החשודים ועורכי דינם מדברים על דברים חמורים בהרבה, הכוללים בעיטות בחזה, ברגליים, לחיצות באיברי המין, מתיחת הראש לאחור עד הקאה ומניעת תרופות. ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שמדובר בנערים. ומה אם זה לא הם? 
 
אחרי יותר מ־20 יום של חקירות קשות, מה אתם הייתם עושים? לא הייתם מודים בכל דבר, רק כדי שיפסיקו? מה התועלת בהודאה כזאת? החוק במדינת ישראל נותן משקל עצום להפללה עצמית הנסמכת על הודאה, ולכן יש סיכוי טוב שהם יורשעו. ואם הם לא עשו את זה? ואם הם הודו בשביל שיפסיקו לחקור אותם? הייתכן? 
 
מה טוב ייצא לנו, כחברה, אם שלושה נערים יישבו בכלא כי הם הודו בגלל עינויים שהם אחראים להצתה בדומא? מה זה יעזור לנו אם הם חפים מפשע? מלבד הזוועה המוסרית הגלומה באפשרות הזאת, איזו תועלת תצא מהעובדה שהופללו האנשים הלא נכונים והרוצחים נמצאים שם בחוץ, בצד הלא נכון של כותלי בית הכלא? 
 
מוכרת תיאוריית הקונספירציה הגורסת כי השב"כ מטיל את מלוא כובד משקל חוקריו הכי קשוחים כדי להוציא הודאת שווא מנערים שאינם קשורים לדומא, מפני שאין הוא רוצה להפליל את הסוכן המושתל שלו, שכמו ברצח רבין, לא היה עסוק בפרובוקציה בלבד, אלא לקח חלק פעיל ברצח. אני לא נוטה להאמין בתיאוריה הזאת, אבל הזמן הרב שלקח עד למעצר החשודים הנוכחיים, מול הצהרותיו של שר הביטחון כי "אנחנו יודעים מי ביצע את הפשע בדומא", מותירים בי נימה של ספק בפסילתה המוחלטת. 


החקירות רק מקרבות אותם למרכז התודעה הציבורית, נוער הגבעות. צילום: קובי גדעון, פלאש 90
מחיר הטעות האישי של הפללה כזאת הוא עצום ובלתי הפיך. לאחר שבועות של חקירות קשות יש להניח שהנערים האלו אבודים מבחינה נפשית. השב"כ, שמתפאר פעם ביום לפחות כי יש "פריצת דרך בחקירת דומא", ובמקביל משחרר עוד ועוד עצורים, שלטענתם עונו במשך שבועות ארוכים, מציג תמונה איומה: נערים שלא קשורים להצתה (ולראיה - השב"כ שחרר אותם) עונו על ידו כדי שיקשרו את עצמם או את חבריהם לפשע. האם נער כזה יוכל אי פעם לתפקד בחברה? לישון לילה רצוף בלי סיוטים? לראות שוטר בלי לצרוח בבעתה? מלבד זאת, אחד הנערים הנתונים במעצר ניסה, על פי מה שאמר לשופט, להתאבד במעצרו. לו היה מצליח, זה היה כמובן מחיר בלתי הפיך ובלתי נסבל. 
 
"לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר", אמר הנער העצור לשופט, "אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים 'רוצח רוצח'. איפה יש לי מפלט? משהו? איפה הספק שלהם? אולי אני כן צודק? זה העוול הכי גדול שמדינת ישראל עשתה לבן אדם. זה לילה שלם של התעללות. אמרתי להם תהרגו אותי, תביאו לי רעל, אני מתחנן כבוד השופט, אני לא יכול יותר".
 
וישנה גם התמונה הגדולה: השב"כ לא רוצה שיהיו נערי גבעות. רוב הציבור לא רוצה בהם. האם החקירה הזאת עזרה לקדם את המטרה? להפך. האנדרדוג מנצח. כשמענים לכאורה נערים בחדרי חקירות, כשהאמהות מתעלפות, כשרבנים נחקרים, כשמונעים מהנחקרים מפגש עם עורכי דין - זה יוצר אמפתיה. גם אזרחים רגילים שהתנגדו לתופעת נוער הגבעות - פתאום בעדם. 
 
חקירת דומא היא נקודת מפנה ביחס החברה לנוער הגבעות: אם עד עכשיו הם היו מחוץ למחנה, ומוסגרים על ידו לכוחות הביטחון, מוקעים ומבודלים ממנו, היום הם מחובקים על ידי חלקים נרחבים ממנו. התמיכה שלה הם זוכים כיום היא עשרת מונים גדולה יותר ממה שזכו לה לפני החקירה. מה שפרשת דומא הייתה אמורה לעשות הוא לרמוס אותם סופית. מי ירצה לתמוך ברוצחי תינוקות, השורפים משפחה שלווה ותמימה בשנתה? אבל אופן החקירה הפך את התחושות בציבור. הרעיונות של נוער הגבעות יתבססו בקרב ציבור רחב בהרבה מעתה. חלק ייקחו בתנועה צד מעשי, וחלק רק יתמכו מהצד.