ביום רביעי האחרון, בכנס של עיתון “בשבע", יצא השר בנט בנאום שהתקשורת הכתירה כחשוב וחיוני. בנאום גיבה בנט את השב"כ, הגדיר את הרצח בדומא חד־משמעית כטרור, עקף את נתניהו בסיבוב והצליח להשחיל את אחת המילים החסרות ביותר בדברי פוליטיקאים בישראל: “אחריות". אכן נאום חשוב, הציבור הישראלי השפוי כמה לשמוע מילים כאלה, אך אין הוא בגדר דף חדש בציבוריות הישראלית או פתרון לבעיה על הפרק. זה נאום פוליטי מצוין, אבל הוא מין עזרה ראשונה בשטח, כשהפצוע הוא הקריירה הפוליטית של בנט.



פרשיית דומא הייתה ל"כדור בין העיניים". הדרך להמשיך להנהיג את הציונות הדתית ולקרוץ למצביעי ימין חילונים עוברת דרך הנאום הזה, שיוצר חיץ ברור בינו ובין קבוצת “הפורעים" שיצאה משליטה. לולא כן המחיר הפוליטי יהיה כבד, ובנט סימן לעצמו מזמן יעדים מעבר למשרד החינוך וחברות בקבינט הביטחוני.



העובדה שהגן על השב"כ אינה מפליאה - היא עקבית, ובנט אמר זאת בבירור: מי שמתיר עינויים לחשודים בטרור פלסטיני, אין לו זכות מוסרית לבקר אותם כשזה מופנה לצד שלו. ואחריות? את האחריות בנט היה צריך לקחת מזמן. במשך שתי קדנציות מכשיר בנט במילותיו את התפוררות הדמוקרטיה הישראלית, והוא היה קטליזטור למשבר שפוקד היום את הציונות הדתית ואת החברה הישראלית.



ההתנערות החד־משמעית של בנט מכנופיית דומא היא חשובה ביותר, ואין לזלזל בה. אך כשבנט מדבר על אחריות, צריך לזכור את האחריות לאווירה הציבורית שאפשרה את דומא. הצצה בנאומיו, בהודעותיו לעיתונות, בסרטוני ההסברה והבחירות ובסטטוסים ברשתות החברתיות מעידה על לקסיקון שמאפשר פרשנויות קיצוניות. זה בנט שאמר בנובמבר 2014 שהמהפכה החוקתית בשנות ה־90 מערערת על יהדות המדינה ושיש להגדיר את היהדות כערך חוקתי עליון. בסיועו התקבעו תפיסות נפוצות כמו “אין כיבוש", “עם אינו כובש בארצו". הוא זה שאמר “הארץ פשוט שלי", שהסביר את צוק איתן כ"רצח עם עצמי", שטוען שהאסלאם לא יעצור לפני שיגיע לח'ליפות כלל־עולמית, שלא מתנצל וקורא להתעוררות, וכנציג מובהק של עם הנצח, הוא גם לא מפחד. עד שהגיעה פרשיית דומא וגרמה לו לפחד.



בנט במו לשונו ובלי להתכוון יצר מצב שבו אנשי קיצון מצאו לגיטימציה, הרי אם אין כיבוש ואין עם פלסטיני והארץ היא שלנו וניתנה מאלוהים, הרי שהמלחמה על המדינה נופלת על כתפי מי שמאמין. אלא שעם בני נוער יש להיזהר, הם נוטים להתלקח. הציונות הדתית כשלה בחינוך הנוער הספציפי הזה שרוקד בחתונות עם בקבוקי תבערה ונועץ סכינים בתמונות פעוטות.



כשמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית ממהות, נותרות שאריות של קנאות דתית, והן במהותן קיצוניות. אפשר שהנאום הזה יהיה עצירה חיונית של הרכבת הדמוקרטית המידרדרת, ייתכן שהרכבת כבר עברה בתחנה.