איתן חייא נראה במצב טוב יחסית לעציר בן 63 המודע למאסר הממושך המצפה לו בגזר הדין שיינתן נגדו בחודש פברואר. כך זה נראה בשבוע שעבר, לאחר הרשעתו, כאשר הובא לדיון בעתירה שהגיש נגד תנאי הכליאה המגבילים שלו, במיוחד בעניין ביקורי התייחדות עם בת זוגו, אחרי 22 חודשי מעצר בהפרדה מוחלטת.
"כבודה, את בטח שמעת על הזיכוי", פנה בפמיליאריות לשופטת המחוזית מיכל ברנט טרם תחילת הדיון. "את יודעת שיש בתיק קביעות של השופט גורפינקל נגד עדי המדינה ועל חקירה מגמתית של חוקרי ימ"ר תל אביב, רק כדי להרשיע את איתן חייא, אבל השופט שכח מה תפקידו כ'שומר של השומרים', אז אחרי שזיכה הוא מצא גם במה להרשיע".
הדיאלוג הלא פורמלי בין העציר המפורסם לבין השופטת נמשך ביתר שאת גם לאחר שברנט סיימה את הדיון עם המלצות לשב"ס, למשטרה וגם לעצמה, להקל ולו במעט את תנאי הכליאה שלו, עכשיו כשכבר לא נותר מה לשבש בתיק. השופטת אמרה לחייא בנימוס שהיא מכירה את עיקרי פסק הדין המורכב, בבחינת "קניתי, אך טרם הספקתי לעיין בו". חייא נתלה בדבריה כדי לפרט את ממצאיו מקריאת 250 העמודים כאשר הסוהרים מאיצים בו, והוא נוזף בהם, "לפחות תכבדו את השופטת, אתם לא רואים שכבודה נהנית לדבר איתי?". הוא שאמרנו, איתן חייא במיטבו.
ואכן, כאשר מעיינים בפסק הדין של השופט המחוזי הבכיר מבית המשפט המחוזי בתל אביב, צבי גורפינקל, הפורש לגמלאות, קשה לקבוע מה חמור יותר: ההרשעות בהלבנת הון ובארבעה אירועי סחיטה המלווים בעושק, באירועי ירי ובפיצוצי רימוני רסס, או הזיכויים בשלושת האישומים המרכזיים בכיכובם של עדי המדינה מחוללי הפרשה, אשר קרסו עקב מחדלי חקירה וניהול המשפט מתוך להט כמעט בלתי נשלט להרשיע את איתן חייא. בחלק הזה, ממצאי השופט גורפינקל זהים בעצם לטענות של חייא מהיום הראשון למעצרו: "המשטרה גייסה נגדי שני נוכלים מקצועיים, מקורבי ושותפי, שעקצו אותי בעסקים".
אחרי עיון בעובדות פסק הדין ושקילת האינטרס הציבורי, ברור שאי אפשר להתעלם מההרשעות חרף השגותיו לקראת הערעור של הסנגור עו"ד מוטי כץ, אף הוא על סף פרישה, ועל אחת כמה וכמה לאחר שמיעת נאום הטיעונים לעונש השבוע של התובע במשפט, עו"ד גיא רוסו. ברצינות התהומית המאפיינת אותו, הפומפוזית לעתים, תיאר התובע את האישיות הקרימינלית של חייא כפי שהיא באה לידי ביטוי בשרשרת הפשעים הקשים שבהם הורשע מאז היה בן 17 ועד היום, וסימן אותו כאויב הציבור מספר 1.
הדוד מאמריקה
בשנת 2004 חזר חייא מארה"ב אחרי שריצה 15 שנות מאסר על רצח ג'וני אטיאס, וזכה בישראל לתהילת עולם עקב חלקו בסרט "כנופיות ניו יורק" של התוכנית "עובדה". מאז שובו הוא עוסק בהלוואות בריבית, בלי לדווח לשלטונות המס כמובן, ובין היתר הלווה מאות אלפי שקלים לחברת אבטחת המועדונים בסט מאבטחים ולבעליה, שגיא אור ויותם (שם בדוי).
בשנת 2007 נרצח אור, וחייא הבהיר ליותם כי הוא אחראי לחוב - 700 אלף שקל. מכאן, נטען בכתב האישום, על בסיס העדויות של יותם, שהפך לעד מדינה, התפתחה מסכת סחיטה שנמשכה שבע שנים. בהסכם שנחתם במשרדו של עו"ד זכרוני נקבע כי אם יותם לא יעמוד בהחזרי החוב, הוא יעביר לחייא 50% מהבעלות שלו על בית קפה בקיבוץ גבעת השלושה ליד פתח תקווה. בשנת 2013 הגיע החוב ליתרה של מיליון ו־700 אלף שקל, וחייא דרש לממש את האופציה בקיבוץ.
במקביל ניהל חייא מערכת עסקית מסועפת עם קרוב משפחתו שלומי (שם בדוי), ששימש מנהל עסקי ואיש קש של חייא, המנותק רשמית מהעולם הנורמטיבי, הגם שהיו לו שאיפות לממש את עצמו כבעל עסקים חוקיים. כך לפחות זה נראה מאז שהגיש ב־2010 הצהרת הון על נכסים ועל כסף מזומן בשווי 15 מיליון שקל.
במסגרת הזאת השקיע חייא באמצעות שלומי 3.6 מיליון שקל ברכישת 32.5% מאולם האירועים יאפא ביפו, מיזם שבו היו לשלומי עוד 17.5%, ושותפו הנוסף היה יו"ר ההתאחדות לכדורגל לשעבר, אבי לוזון. שלומי עודד את חייא להשקיע עוד 2.5 מיליון שקל בפרויקט הבנייה נגבה ברמת גן, שאחד היזמים השותפים בו היה האח איציק לוזון.
כאשר מינה חייא את שלומי לפקח מטעמו על ניהול בית הקפה של יותם בקיבוץ, חברו השניים ושכנעו את חייא להשקיע 2.7 מיליון שקל בפרויקט הבריכה, גן אירועים גדול בגבעת השלושה. בשלב הראשון, הבהירו לו, הכסף מופקד בקופת הקיבוץ כבטוחה לאיתנות הפיננסית של המשקיעים. במהלך המשפט התגלה כי במקום להפקיד את הכסף בקופת הקיבוץ כפי שנקבע, שלומי ויותם השקיעו את הכסף של חייא בתשלומי החובות שלהם, ומה שחמור יותר - לא סיפרו לו שאין כלל אישורים לבניית פרויקט הבריכה.
ואם לא די בזה, השופט גורפינקל, ב"תפקידו" כמבקר הפנים של קבוצת חייא - תפקיד שיועד מלכתחילה לחוקרי המשטרה ולפרקליטות - קבע כי שלומי הכניס את יותם לשותפות גם ביאפא מאחורי גבו של חייא, על חשבון הכספים שהשקיע חייא בפרויקט הבריכה. בפסק הדין נחשפה תרמית במתכונת דומה גם בפרויקט נגבה ברמת גן ובפרויקט נוה עוז בפתח תקווה: שלומי ואיציק לוזון שכנעו את חייא להשקיע 3 מיליון שקלים בפרויקטים שאף הם נתקעו עקב דיווחים מוטים.
לפי שלומי, שאף הוא הפך לעד מדינה, חייא ניסה להשתלט על אחזקותיו בפרויקט יאפא בשתי פעימות, וכאשר סירב הוכה במשרדו של עו"ד זכרוני. בהמשך, נטען, נפגשו הוא ויותם עם חייא ועם כמה מאנשיו על ספסל ציבורי מתחת לביתו בפרויקט G, שם נטען כי חייא איים עליהם בנוכחות כמה מאנשיו. אחרי הפגישה הזאת הם יצרו קשר עם סנ"צ נסים דאודי, אז מפקד מפלג תשאול בימ"ר תל אביב, ובתיאום עמו מסרו עדויות ונערכו לחתימה על כניסה לתוכנית להגנת עדים, עד שעזבו את ישראל עם משפחותיהם בחודש פברואר 2014.
עסקים כושלים
בפסק הדין התייחס השופט גורפינקל לחובות העצומים של עדי המדינה ולהשפעתם על אמינותם. במסקנותיו הוא מתאר שני אנשי עסקים כושלים אשר "פעלו כגוף אחד מול חייא... הוא הזרים מיליוני שקלים לפרויקטים (יאפא, הבריכה, נגבה, נוה עוז ועוד), והם לוו ממנו פעם אחר פעם וגלגלו את כספו בין עסקיהם תוך הסתרה ממנו... התביעה טענה כי אף אם עדי המדינה רימו את חייא אין בכך כדי להצדיק תקיפה, איומים וסחיטה... ואני קובע כי לא ניתן להתעלם מהתנהלותם ומכך שאינם מתלוננים תמימים".
כך למשל נמצא כי עדי המדינה שהו רוב הזמן יחד בבתי מלון ואפילו בחדרי החקירות - עת מסרו עדויות הם סייעו זה לזה בלי שזה יפריע לחוקרים, להפך. אותות השיבוש ניכרים היטב בעדותם במשטרה, למשל כאשר שלומי טען כי הוא שלח ליותם מסרון מהמשרד של זכרוני, "פוצצו אותי", באותה נשימה הוא אמר כי מחק את ההודעה "בגלל הילד", בעוד יותם אומר שבנו שלו הפיל את מכשיר הטלפון בשירותים.
"התרשמתי כי החקירה נעשתה תוך רצון מגמתי למצוא ראיות כנגד חייא", קבע גורפינקל, "המגמתיות נבעה מקבלת דברי עדי המדינה כ'כזה ראה וקדש'... לא נעשתה בדיקה מעמיקה בנוגע למצבם הכלכלי ולאינטרסים שלהם בחתימה על הסכם עדי מדינה...".
השופט, שקבע כי לא הוכחה סצינת הספסל הציבורי במתחם G, דחה גם את גרסת עד המדינה שלומי כי הותקף ונסחט במשרדו של עו"ד זכרוני. "עדותו בדבר 'פיצוצים' ו'אגרופים', אינה נתמכת בראיות... חייא סטר לו מתוך תחושת כעס מכיוון שהרגיש כי האדם שבטח בו בגד באמונו ומעל בכספים שהפקיד בידיו, ומדובר במיליונים רבים...".
השופט זיכה את חייא ואת שני אנשיו (אבי לויה ומשה רוזנברג) מעבירות הסחיטה, אך הרשיע את חייא בתקיפה. עם זאת, על כל ההלוואות, ההשקעות והעברות הכספים שחייא עצמו תיאר במטרה לסתור את טענות עדי המדינה, הוא הורשע בעבירות על חוק איסור הלבנת הון ומסירת מידע כוזב וכן בהימנעות מדיווח על הכנסות.
חובות ורימונים
בפרפראזה לפרשה 512, נראה שבמשטרה מפתחים תורת לחימה חדשה: קודם מגייסים עדי מדינה "בעייתיים" - דוגמת "הנתנייתי" נגד ארגון אברג'יל או שלומי ויותם נגד חייא - ואז בונים על בסיס מידע מודיעיני שמתקבל מהם ראיות בעבירות אחרות לחלוטין. זה עובד, וחייא הורשע בשמונה אישומים אחרים כאלה.
במפורסם שבהם הושלכו שני רימוני רסס לבית של משפחה נורמטיבית בראשל"צ בשתי הזדמנויות. הרקע, סירוב בני המשפחה להפשיר לאחד מאחיהם המכור לסמים ולהימורים את כספי הירושה שהותיר אביהם, לצורך מימוש חוב של מיליון שקל לחייא. זהות זורקי הרימונים לא הוכחה אומנם, אבל השופט גורפינקל קבע כי חייא עומד מאחורי המעשים על סמך מסכת ראיות נסיבתיות, בהרשעה הנחשבת למפתיעה ביותר בתיק.
הרשעה אחרת היא סחיטה של בני זוג נורמטיביים מתל אביב, שהיו חייבים לחייא 3 מיליון שקל ונדרשו למכור תוך שבועיים נכס בכיכר המדינה אשר שווה 4.3 מיליון שקל, או להעביר אותו לחייא תמורת פירעון החוב. למזלם, הם מצאו לקוח אשר שילם 4.1 מיליון והחזירו לחייא 3.2 מיליון, אבל הוא ואנשיו דרשו באיומים עוד 600 אלף - כקנס. הם לא שילמו ולא התלוננו במשטרה, אבל כאשר חוקרי ימ"ר תל אביב התדפקו על דלתם הם מסרו עדות מפורטת והעידו בבית המשפט.
למרות הקביעות הקשות נגד עדי המדינה, השופט גורפינקל נתן אמון בעדותו של שלומי בפרשה של השלכת רימון רסס וירי כחלק מסחיטה של מהמר, כאשר נמצא לה סיוע משמעותי חיצוני. שלומי סיפר כי סייע למהמר לקבל מחייא 300 אלף שקל בערבות של אחיו, מנהל אזור ברשת קמעונאית גדולה. כאשר הלווה לא עמד בהחזרים וירד למחתרת בקברי צדיקים אי שם, גייס האח 340 אלף שקל ושילם לחייא באמצעות שלומי, אבל חייא שוב דרש קנס והטיל את האחריות על האח הערב.
שלומי העיד כי בשלב הזה חייא ביקש ממנו את הכתובת של האח הערב ואת פרטי מכוניתו, וכעבור ימים אחדים נפגש עם יד ימינו אבי לויה והראה לו את הבית. למחרת הושלך רימון רסס לעבר הבית, אך הוא התפוצץ בחצר של השכנה. כעבור ארבעה חודשים, בספטמבר 2012, כאשר האח נסע לעבודה על כביש 6, עקפו אותו מכונית סובארו שחורה ואחריה שני רוכבי קטנוע, אחד מהם שלף אקדח וירה שלושה כדורים, שפגעו בחלון הנהג, בדלת ובכנף הקדמית.
בתחנת משטרת כפר סבא טען האח כי אין לו סכסוכים, אבל במודיעין המשטרה ידעו שאחיו מסובך בחובות לחייא. בשלב הזה החל האח לרעוד, "אני מפחד מאוד... אני רוצה לפתור את הבעיה בכסף", אך סירב למסור עדות נגד חייא. בהמשך הכיר לו שלומי בורר בשם דוד צבאג, שהיה מקובל על חייא, והוא קבע כי האח ישלם 110 אלף שקל. שולם.
בבית המשפט הכחיש האח את הקשר לחייא אך אז נשלפה קלטת. "מה הרגשת ברגע שהבנת שהסתבכת בחובות של אחיך לאיתן חייא?", הוא נשאל בחקירה ו"מעד" בלשונו. "כמו הלם קרב", אמר, "לא תפקדתי שלושה חודשים, הייתי חי־מת, בקושי אכלתי ושתיתי. עבר לי בראש התאבדות... נקלעתי להסתבכות בעל כורחי... אנשים בסדר גודל שאתה לא מסוגל להתמודד איתם בכלל".
השופט גורפינקל הרשיע את חייא על בסיס אמירותיו של העד במשטרה, "ביטויי החשש והפחד נאמרו בקשר לחייא ומלמדים על מעורבותו הברורה בסחיטה", ועל בסיס החיזוקים לעד המדינה - איכונים טלפוניים שהוכיחו כי הוא ולויה היו יחד באזור הבית יום לפני השלכת הרימון. המבצעים, שלושה עבריינים מג'לג'וליה, נלכדו עקב מידע מודיעיני, איכונים טלפוניים וראיות פורנזיות אשר קשרו אותם לאופנוע הגנוב שממנו בוצע הירי. הם נשפטו לשנתיים עד שמונה שנות מאסר במסגרת הסדר טיעון, שבו עמדו על מחיקת שמו של חייא, וכתב האישום המתוקן נגדם נפתח כך: "האחר נהג להעמיד הלוואות לרשות גורמים שונים... האחר קשר עם לויה ואחרים להשליך רימון יד".
הרף העליון
"בכל שנותיו של כבודו מעולם לא נתן את הדין בפניו אדם עם עבר כמו של איתן חייא", אמר התובע רוסו בנאום הטיעונים לעונש, והציג לשופט פסק דין משנת 1971 שבו הורשע חייא הצעיר ברצח והוטל עליו מאסר עולם, שבמהלכו גם הורשע ונשפט לשש שנים במצטבר על חטיפת אדם, סחיטה והמרדה. "אלא שחייא זכה להקלה בעונש מנשיא המדינה דאז יצחק נבון, וכעבור שמונה שנים שוחרר מהכלא ועזב לארה"ב... למרות האפשרות לשנות את חייו הוא מורשע גם שם ברצח, של ג'וני אטיאס, ובעבירה לפי חוק מאבק בארגוני הפשיעה האמריקאי (RICO), ומוטל עליו עונש של 15 שנות מאסר".
התובע מתאר כיצד חייא חזר לישראל ב"מצב כלכלי להתקנא בו, כמי שזכה בפיס", ובכל זאת ביצע את העבירות שבהן הורשע כאדם אמיד אשר שוחרר לחברה. "אני לא יכול לדמיין נאשם עם שתי הרשעות רצח בעברו שיהיה יותר מהנאשם המורשע איתן חייא ברף העליון של מתחם הענישה", אמר התובע, וביקש להטיל על חייא 10־15 שנות מאסר על השלכת הרימונים בראשון לציון; 12־18 שנות מאסר על פרשת הרימון ועל אירוע הירי בכביש 6; 3־5 שנות מאסר על סחיטת בעלי הדירה מכיכר המדינה; ו־2־4 שנים על העבירות הכלכליות. לסניגור עו"ד מוטי כץ צפויה עבודה לא קלה לקראת גזר הדין והערעור שבדרך.