לפני שבוע, בעשרה בטבת, עלה יהודי להר הבית. הוא הלך בו כשמרפקיו צמודים למותניו, וכפות ידיו מופנות לשמיים. אנשי הוואקף שליוו את הסיור כמקובל לא אהבו את מה שראו וביקשו מהמשטרה להורות לו לשמוט את ידיו. המשטרה הבהירה לוואקף שהיהודי אינו עובר על החוק, ושהליכה כזאת אינה תפילה.
החיזוק לוואקף הגיע ממקור שאינו מפתיע למכירים את הנפשות הפועלות בהר: קצין המשטרה רפי איטח, שסבל רב של יהודים העולים להר רשום לגנותו. איטח הגיע לפתע וגירש את היהודי מההר. ליהודי הזה קוראים יהודה עציון.
אין זו הפעם הראשונה שעציון מורחק מההר, אבל בכל פעם הוא חוזר. המגנט שבתוכו מכויל היטב. הוא נאמן להר הבית במלוא מובן המילה. הפעם הוא נחקר במשטרה, שדרשה ממנו להודות ב"אשמה" ולחתום על הסכמה לא לעלות להר הבית במשך 15 יום. עציון סירב לחתום. הוא הובא לבית משפט, ושם השופטת ג'ויה סקפה שפירא קבעה כי הליכה כזאת מהווה לא פחות מ"סכנה לשלום הציבור", ושאם לא יחתום על ההרחקה ייעצר. עציון סירב בשנית. ארגון חוננו הגיש ערעור על הרחקתו של עציון מההר, ואתמול בערב קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעור וביטל את הרחקתו של עציון מההר.
הליכה עם כפות ידיים כלפי שמיים אינה הפרת הסטטוס קוו, להפך: עציון הלך כך עשרות פעמים בעבר בהר הבית, ומעולם לא נאמר לו דבר. ההשתוללות של אנשי הוואקף הפעם היא זו שגרמה לקצין המשטרה ליישר קו איתם. זוהי ההפרה של הסטטוס קוו. חתימה על הרחקה הייתה, מבחינת עציון, שיתוף פעולה עם הכרסום המתמשך בריבונות היהודית במקום הקדוש ביותר לנו.
אין דבר קדוש יותר משקט. ואנו נשמור על השקט הקדוש בכל מחיר. ואם מישהו צועק – אנחנו לא נשתיק אותו, אלא נבדוק מה גרם לו לצעוק ונרחיק את הפושע. לא ניתן לאיש להפר את הדממה. יש שאומרים שבית המקדש קדוש, או הר הבית. הצחקתם אותנו. מבחינתנו, רק הדממה היקרה היא ראויה להגנה, למלחמה. יש לדממה שמות רבים: סטטוס קוו. שלום הציבור. עליהם נגן בכל מחיר. גם אם צריך לדרוס זכויות אדם בסיסיות בדרך, נגן עליהם בגופנו. בסוף בסוף, כשנרד מההר וניסוג מהכותל, ונצא מהשטחים ונחזור לגבולות '48; רק שקט מבורך יישאר כאן, מההר ועד הים.