2015 הייתה שנה בסדר, באופן יחסי, בעיקר אם חושבים על זה שהיא הייתה ממש לא בסדר מהרבה מאוד בחינות, אבל דברים קרו, לטוב ולרע, והיא בעיקר הגיעה לסיומה, אז שלום וביי לך, והנה כמה דברים שהייתי רוצה לראות ברשתות החברתיות ב–2016.
שנלמד להפעיל שיקול דעת. לא כל פוסט מרגש על טינאייג'רית שניסתה להתאבד בגלל שבלעה צמיד של פנדורה ב–8,000 שקל ואז שלחה את האימוג'י הלא נכון בוואטסאפ הוא סיבה לרוץ ולספר לחברים שלכם כמה אתם מזועזעים או מזדהים או מתחלחלים או נגעלים או מתרגשים או נחרדים.
זה נכון גם לגבי סרטוני תינוקות מדברים שהעמוד של "הצינור" העלו אי שם ב–2014 והחלטתם להקים לתחייה, סטטוסים של אנשים שאתם לא מכירים שזועמים על שירות או על בית עסק זה או אחר ופחות או יותר על כל התכנים שאתם נחשפים אליהם כשאתם גוללים את הפיד בשעות הקטנות של הלילה או כשאתם בשירותים. טיפת שיקול דעת לפני השיתוף, טיפת מאמץ מצד התאים העצלים של המוח, ומה אתם יודעים, אולי תחזרו להיות שוב אנשים חושבים.
שנזכור ש–It's not about us. כשמישהו כותב סטטוס מרגש וחולק בו דילמה מורכבת מחייו, כמו למשל איזה פריט מאיקאה כדאי לו לרכוש בביקור הבא בממלכת העץ הזול, הוא לא בהכרח מבקש את עצתכם.
זה נכון גם לגבי פוסטים שבסך הכל מבקשים לחלוק עמכם יצירה כלשהי - שיר, סיפור, בדיחה, ציור, מה שזה לא יהיה. לפעמים אנשים בסך הכל רוצים לשתף, לפרסם את המחשבות שלהם לעולם. מה שהם לא רוצים, זה את הדעה שלכם - אם אהבתם או לא אהבתם (אלא אם כן אהבתם, ואז זה בסדר), אם אתם חושבים, בדרככם הטרחנית, שזה בסדר או לא בסדר. אם הפוסט לגיטימי בעיניכם או לא.
הנטייה שלנו לכפות על אחרים את הדעות והעצות שלנו, גם כשהם ממש לא ביקשו אותן - הולכת ומחמירה ככל שהשנים חולפות. אז עשו טובה, ב–2016 אמצו לעצמכם חוק ברזל: אם אין לכם משהו טוב להגיד, פשוט אל תגידו. איטס נוט אבאוט יו.
שנכתוב בעברית תקנית. הרשת היא מדיום טקסטואלי, אבל לא כולם בנויים לכתיבה. לא כולם יודעים לכתוב בלי שגיאות כתיב, עם רווח אחרי הפסיק, או סתם מכירים את התחביר הבסיסי.
מצד אחד, יש רצון לגלות חמלה וסובלנות כלפי אלה שבאמת פשוט לא יודעים. מצד שני, כל כך התרגלנו לעילגות, שאנחנו כבר לא רואים אותה, מרפרפים עליה. בשלב הזה לא ברור מה גרוע יותר. אם נתעלם מאוסף הטרחנים שדואגים לתקן כל שגיאה שהם נתקלים בה, בליווי כוכבית, כך שגם בפוסט שכתוב בו “מוות לכל השרמותות", תמיד יהיה זה שיגיב “*שרמוטות", כבר לא נותר אף אחד שנלחם על השפה העברית. וזה חבל, אף על פי שממילא בעוד כמה שנים כולנו נעבור להשתמש באימוג'יז כדי להתבטא.
שנבחר בקפידה את כוכבי הרשת שלנו. כבר כתבתי כאן בשבוע שעבר על עדן אברג'יל, אבל גם השבוע היא העסיקה את הרשת ואולי בכל זאת צריך לזרוק מילה על האנשים שאנחנו מכתירים לכוכבי רשת.
לצד הרבה מאוד אנשים מבריקים, מוכשרים, מצחיקים, אינטליגנטים וחריפים שמסתובבים בעולם עם התואר המפוקפק הזה, “כוכב רשת", ב–2015 צצו פה עוד ועוד אנשים שלא באמת מגיע להם לנפח את הריאות בגאווה, אבל בכל זאת הצליחו לטפס למעמד הזה ולהשתקע בו אל מול האגודלים המנופפים שלנו.
טיפוסים כמו אברג'יל לא צריכים להיות האורים והתומים שלנו. גם לא רק האורים או רק התומים. הם לא צריכים להיות כלום, רק להתאדות בחזרה למקום שממנו הגיעו. אפילו אם נדמה לנו שהבדיחה היא על חשבונם, היא ממש לא. אז ב–2016, בואו נבחר אותם קצת יותר בקפידה.
שנניח לפילטרים. הבוקר טיילתי עם הכלב בגינה שכונתית קטנה ליד הבית. על אחד הספסלים ישבה סבתא, ולידה עגלת תינוק. התינוק ישן. חשבתי לעצמי, כמה נדיר לחזות במראות יומיומיים פשוטים כאלה. בלי פילטרים, בלי פוטושופ, בלי כיתוב שנון, בלי קומפוזיציה שמתאימה בדיוק לאינסטגרם. ככה, סתם, סבתא יושבת על ספסל בשמש, ליד הנכד או הנכדה.
ואז ראיתי שהסבתא שקועה עמוק בניסיון לצלם סלפי באמצעות הסמארטפון שלה והבנתי שכבר לא נשארה תקווה למין האנושי.