קשה היה אתמול שלא להרהר בכרעי התרנגולת שעליהם מתנהלים חיינו כאן. רגע אחד אתה שותה תה חם, מתכונן בכיף למנוחת השבת, ורגע אחרי, בגלל חלאה שריססה את הרחוב באכזריות רצחנית, אתה סגור בביתך, מתפלל שגם הגל הזה יעבור איכשהו. כמעט כל חיי גרתי בתל אביב, ומעולם לא ראיתי אותה מבוהלת כל כך כמו בסוף השבוע האחרון.



ברגעים הראשונים אחרי הפיגוע עוד היו סקרנים שהצטופפו ליד בר “הסימטא”, אבל לאט־לאט כשהחלו להיאסף ידיעות שהמצוד אחר הרוצח נמשך וייתכן שהוא מתחבא בבניין הסמוך, התרוקנו הרחובות. אפשר היה להבחין רק באורות הכחולים של רכבי הביטחון, והיו המון מהם. מספר בלתי נתפס.



חצר אחרי חצר עברו אנשי היחידות המיוחדות של המשטרה. כמו סצינה בסרט מתח עם נשק בהיכון, חיפוי של חבר והקפדה על כללי הזהירות. מסיימים בית אחד, עוברים לשני. היכן שהיה חדר מדרגות פתוח הם מיהרו לעלות, לסרוק ולברר שהכל פנוי. אחריהם, במפגן די הזוי, השתרך טור קצר של סקרנים, שלא פעם גם זרק הערות. “מה, אתם בודקים רק בצד הימני של הרחוב?” שאל בחור על אופניים חשמליים את מפקד הכוח, “בצד השמאלי יש אחלה זולות למסתור”.



הגענו תוך כמה דקות לכיכר רבין, שהפכה באותן שעות למגרש חניה ענק. עוד ועוד רכבי משטרה הגיעו לשם ונערכו לקראת המשך המצוד הלילי. לא להאמין באיזה מצב שביר אנחנו נמצאים. בחור אחד, לא יותר, והעיר משותקת.



הערב ירד ורוח מקפיאה נשבה ברחובות העיר. דיזנגוף ביום שישי הוא בדרך כלל רחוב שאי אפשר למצוא בו מקום ישיבה פנוי. בכל בית קפה או בר אתה נכנס לרשימת המתנה מייאשת, אבל שלשום היה קר, מעיק וריק.



הדס ירוחם, בעלת חנות הבגדים טנטי בקי, הסמוכה לבר “הסימטא”, סגרה מאוחר בגלל מאורעות היום. זה האדרנלין, הלחץ והעייפות שהשתלבו במצב רוחה.



“הייתי בקומה העליונה כששמעתי את היריות”, סיפרה, “זה נמשך אולי 30 שניות, אבל מהר מאוד אתה מבין שלא מדובר בקפצונים. מישהו צעק ‘תיכנסו פנימה’, אבל מה שמדהים הוא שלא הייתה היסטריה, היא התחילה רק כשהגיעו כוחות ההצלה”.



מישהו אמר שאם פיגוע כזה היה בירושלים, המחבל לא היה מצליח להימלט, אבל תל אביב לא רוצה להתרגל למצב. זה אופי אחר.



“אני באותן שניות דווקא שאלתי אם למישהו יש נשק”, סיפר אלעד קובי, שהיה בזמן הירי בקפה הסמוך, “מיד אחרי שהתחילו היריות הבנתי שזה לא אירוע פלילי. רציתי לרדוף אחרי המחבל, כי לפי האינסטינקטים שלי הוא חתך לרחוב גורדון”. אולם ברחוב גורדון לא מצאו את היורה וגם לא בשפינוזה הסמוך ולא בריינס וגם לא בחצר הבית שלי, שאותה סרקו מאוחר יותר.



אתמול כבר נעלמו כוחות הביטחון מהרחובות ותל אביב חזרה לאט־לאט לשגרה, אף על פי שעוד אפשר היה לשמוע אנשים שהעדיפו להישאר בבית עד שיתברר סופית שהיורה עזב. ליד בר "הסימטא" התאספו אנשים כדי לראות את המקום במו עיניהם ולהביע את צערם.



דיזנגוף הוא רחוב שידע לא מעט טרגדיות, אבל מרכז תל אביב לא רגיל למתח הזה, משתדל להדחיק. שלשום הוא קיבל סטירה חזקה ומעוררת שמבהירה - “הלו, זה יכול לקרות גם לך”.