הפיגוע בתל אביב הוא אחר וחריג בהמון אופנים מסוג הפיגועים שהכרנו בגל הטרור הנוכחי. בחירת היעד הספציפי כל כך, העובדה שהמחבל לא ניסה לטבוח רבים ככל האפשר אלא ירה רק על יושבי הבר, השימוש בנשק ברשיון, ההימלטות הרגועה שלו מהזירה, רצח נהג המונית. המון סימני שאלה שנותרו פתוחים, וייענו רק אם ייתפס המחבל בחיים.
העובדה שמדובר בערבי-ישראלי אינה חידוש. כבר היו עד היום שלושה מחבלים שיצאו מקרב ערביי ישראל (שניים מאום אל פחם ואחד מהפזורה הבדואית), אבל השימוש בנשק חם שהוחזק על ידי אביו ברשיון והעובדה שלא מדובר בפיגוע הקרבה - הן חידוש.
גם אופן הפעולה המקצועי של המחבל הוא חדש: ההקפדה לא לשאת עימו מכשיר סלולרי, התפעול היעיל ש ל הנשי, ודרך המילוט שלו - הכל מצביע על תכנון מדוקדק. המחבל הזה ידע מה עושה. עוד נשמע תיאוריות על אישיותו המעורערת ועל צריכת סמים ואלכוהול, אבל כל הסימנים מצביעים על רוצח מחושב וקר רוח. בהתחשב בכמויות הנשק שמוחזקות במגזר הערבי, צריך לקוות שהפיגוע הזה יישאר אירוע יחודי ושלא יקומו לו חקיינים.
רובה המכריע של האוכלוסיה הערבית לא נמצא שם. פגשתי בחודשים האחרונים לא מעט צעירים מקרב ערביי ישראל והחלומות שלהם לא שונים בהרבה משל בני גילם היהודים: הם רוצים חיים טובים ושגשוג ולא חולמים על דאע״ש ועל חליפות איסלאמית. הם גם רואים איך העולם הערבי שסביבנו שוקע לתוך ביצה של דם ומבינים שבין האלטרנטיבות - הם נמצאים במקום הכי טוב.
בסיקרי דעת קהל יש ביניהם שיעור גבוה במיוחד - כ־15%, שמביע תמיכה ברעיונות דאע״ש. אבל זה נראה יותר כמו הצבעת מחאה מאשר הזדהות אמיתית עם אנשי המדינה האיסלאמית. בפועל, שיעור המצטרפים או השואפים להצטרף לדאע״ש, הוא נמוך בהשוואה לאוכלוסיות מוסלמיות אחרות בעולם המערבי. המוסלמים של בלגיה ובריטניה תורמים הרבה יותר מתנדבים לדאע״ש ביחס לגודלם מאשר ערביי ישראל.
ועדיין, הם לא חסינים בפני התעמולה האפקטיבית של המדינה האיסלאמית. היא מכוונת בדיוק לשם - לא אל המדוכאים, אלא אל הצעירים המוסלמים המשכילים והמשועממים/מתוסכלים של העולם. דאע״ש מצליח ליצור אווירה של הרפתקה מסעירה של אלימות ויש מי שמתפתים לקחת בה חלק.
רוב הציבור הערבי נסוג לאחור אחרי האירועים האלימים באוקטובר 2000. את הציפיה מהם להפגין הזדהות עם הפלסטינים הם ארזו בעצרות מאופקות ומסודרות. הציבור הערבי נמצא ברובו בצד השאיפה לשגשוג ולשיתוף שמבטא ראש עיריית נצרת עלי סאלם ופחות בצד האיסלאם הקיצוני של ראאד סלאח. אפילו רוב חברי הכנסת הערבים, גם אלה שלא מתנזרים מוולגריות וצעקנות, נקטו גישה אחראית יותר והבינו שלציבור שלהם יש המון מה להפסיד אם יגרר לאלימות ולקיצוניות.
כל פיגוע כזה רק מגביר את הניכור והפחד בין יהודים וערבים בתוך ישראל. ההנהגה של הערבים צריכה להשמיע עכשיו קול חד וברור ולהוקיע את המחבלים שיוצאים מקרבם. את האבחנות על מצבם הנפשי יש להשאיר לבית המשפט. אם יווצר סחף אלים בקרב ערביי ישראל, היהודים אולי יספגו יותר פיגועים, אבל הערבים יסבלו יותר.