החלטת משרד החינוך לפסול את הכללת הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן מתוכנית הלימודים בספרות, כמו התעלמות משרד החינוך מהביקורת על מהדורתו החדשה של ספר האזרחות וההחלטה להוציאו למרות הכל, יונקות מאותו שורש. שתיהן משרתות את מדיניות שר החינוך הנוכחי, כמו גם קודמיו, הרואה בחיזוק היהדות וגיבוש תודעה קולקטיבית לאומית את מהות החינוך בישראל. שתי ההחלטות הן בגדר תסמין אחד מסדרת תסמינים שצצים ועולים כבר שש שנים מתוך מדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כל תסמין כזה מדוכא בכל פעם בתעמולה ובספינים, והאופוזיציה והתקשורת נכשלות בהצגת התמונה הרחבה. כל תסמין נתפס קטן, אולם צירופם יחד מאפשר הצצה לתמונה מדאיגה במיוחד. בעידן של מסרים מיידיים, הרי ש”עם הנצח” מנכס את “עם הספר” ומחזיר אותו אל התנ”ך.
דווקא התנ”ך, יותר מכל ספר אחר ברשימת הספרים לבגרות בספרות, מכיל יותר סיפורי התבוללות מאשר ב”גדר חיה”, שבו המציאות אינה מאפשרת את פוטנציאל ההתבוללות. יוסף התחתן עם מצרייה, אחיו עם כנעניות. אז סופרים רק ממעמד הר סיני? יופי, כי שושלת ההתבוללות לא נגמרת שם וממשיכה עם בעז ורות, שמשון ודלילה ואפילו יהדותה של בת שבע, נכדתו של אחיתופל, מוטלת מעט בספק. לפי הקריטריונים של משרד החינוך, ככל הנראה יש חלקים רבים בספר התנ”ך שאין ללמד.
האם פסילת הספר לגיטימית? כן. אך לא כל דבר לגיטימי מן הראוי שייעשה. לגיטימיות אינה קריטריון יחיד, בטח שלא במערכת חשובה כמערכת החינוך. הממשלה רשאית ומחויבת לקדם יעדים לאומיים דרך מערכת החינוך, כפי שטבע כבר גדעון סער כשר חינוך, אך יש הבדל עצום בין אינדוקטרינציה של נרטיבים יהודיים ולאומיים לבין חינוך לאהבת המולדת. בחינוך עיוור לאהבת המולדת, גדלים ילדים ללא חשיבה עצמאית, מידת ביקורת או יצירתיות. בעיני אלה אינטרסים לאומיים לא פחות חשובים מאהבת המולדת.
פסילת הספר היא סיפור קטן, אך היא צריכה לפקוח את עיני הציבור החילוני בארץ שפוטר את מגמת “הזהות היהודית והלאומית” ב”מה רע בקצת יהדות ואהבת מולדת?”. כאשר הטפטוף האידיאולוגי הופך לשיטפון, זה מחולל שינוי חברתי שיבוא לידי ביטוי בחברה אזרחית מוחלשת ומערכת פוליטית מדשדשת.
במשך שלוש קדנציות רצופות יש יד מכוונת הפוגעת באופן דמוקרטי במהות הדמוקרטיה. חוקי יסוד חדשים, שינוי של חוקי יסוד, עקיפת מנגנונים בחסות הליך דמוקרטי, צמצום משמעותי של זכויות אזרח, ובתוך זה קמפיין שהולך ומשתלט הכולל חיזוק המורשת היהודית, מלחמה בהתבוללות ושמירה על זהות העם חוברים ליצירת שיח מוניליתי לאומני, בחסות ציונות חדשה.
במערכת החינוך זה בא לידי ביטוי בהשקעה של פי עשר בלימודי יהדות על פני דמוקרטיה. בשורה התחתונה מדובר בהצרת עולם התוכן הדמוקרטי. אלא שכוחה של ישראל, כוחו של עם הספר, הוא ברעיונות גדולים של יצירתיות ופריצות מחשבתיות ובעיקר של ספקנות ושאילת שאלות. תוכנית הלימודים במערכת החינוך מחניקה את כל אלה היום במודע. אנחנו שותקים, ראש הממשלה שותק והילדים שלנו סופגים את הכל. אנו עומדים בפני צומת דרכים - דרך אחת מובילה לעם הספר והאחרת לעם הנצח. לאחת יש עתיד, האחרת מחכה למשיח.