בערב שבת דיווחו כמובן על הפיגוע בדיזנגוף. הדיווח היה ענייני ותמציתי, והפרטים שהיו ידועים לנו בתחילת המהדורה (המוקדמת, אגב) היו אותם פרטים בדיוק גם בסוף המהדורה, שעה וחצי לאחר הדיווח. מאז ועד התחזית, אף שלא השתנה דבר במציאות, נידבו לנו הפרשנים מחוכמתם, ואלו שהקשיבו להם למדו המון.
אז מה למדנו? קודם כל, שזה הפיגוע הנורא ביותר בגל הטרור הזה. הפרשנים לא ידעו להגיד לנו למה, אבל הבהירו חזור והבהר, ש“היו לנו כבר פיגועים בגל הטרור הזה, אבל זה שונה". למה שונה? גם כאן, כמו ברצח בני הזוג הנקין, הרב לביא ואהרון בנט, הרב יעקב דון ועזרא שוורץ, עופר בן ארי וראובן בירמכר, האב והאח למשפחת ליטמן, גם כאן נרצחו שני אנשים. אז מספרית הפיגוע זהה. לא הייתה בו הרואיות מעוררת השראה כמו אצל הרב לביא, למשל, או אצל בן ארי. לא היה בו משהו מזעזע כמו רצח הורים לעיני ילדיהם. לא הייתה בו תקווה להתחלה חדשה, לשמחה גדולה, כמו שהייתה בנסיעת משפחת ליטמן לשבת החתן של חתנם המיועד. הצופים בבית לא הבינו מה שונה בפיגוע הזה, אבל אם הפרשנים אומרים – הם כנראה יודעים.
הזעזוע הגדול ביותר היה מכך ש"עברו כבר שש שעות מאז הפיגוע, אך המחבל עדיין לא נתפס”. באמת מזעזע. לפחות כל לובש מדים מחפש אותו. הוא כנראה ייתפס ויישפט. רוצחו של אברהם אשר חסנו הסגיר את עצמו למשטרה הפלסטינית. גם רוצחו של מלאכי רוזנפלד בידי הרש”פ ורוצחים רבים נוספים. הם לעולם לא יוסגרו לישראל, לעולם לא יועמדו לדין. עברו הרבה יותר משש שעות. אנחנו מחכים כבר חצי שנה לנקום ברוצח של מלאכי רוזנפלד ולהעמיד אותו לדין צדק. אבל בניגוד לזעזוע האמיתי שהרוצח מדיזנגוף עדיין חופשי, עוד לא שמעתי דרישת הסגרה אחת לרוצחים של האהובים שלנו, לא מפי גורמים רשמיים של מדינת ישראל ובטח לא מפי התקשורת. אני מזועזעת.
ברור לי שלכל אדם יש המקום שאליו הוא קשור יותר, המיליה שלו, האנשים הדומים לו, וכשהם נפגעים – הוא מזדעזע יותר. זה טבעי. אבל כשלכל היושבים בשלושת אולפני החדשות ברור שהפיגוע הזה, המזעזע בדיוק כמו הפיגועים בירושלים וביהודה ושומרון, הוא נקודת מפנה בגל הטרור הזה, רק כי הוא קרה בדיזנגוף, הם מוזילים את דמם של כל השאר, הקרובים לחלקים אחרים בעם. בזעזועם הכן מהפיגוע הזה הם מרחיקים את עצמם אפילו יותר מרוב העם, שאינו מחובר לתל אביב, לא פיזית ולא רגשית, יותר משהוא מחובר לחברון או לירושלים.