טריגר הפי

מכל האיורים שאיירה נעמי ב–30 שנות עבודה משותפת, את הפורטרט של ווילי נלסון אני אוהב מכולם. כל כך אוהב שהצלחתי לשכנע אותה למסגר אותו - מה שאינה ממהרת לעשות בדרך כלל גם אחרי שתחינה מתגנבת לקולי - והוא תולה על הקיר מעל שולחן הלילה שלי ליד המיטה. הציור של נלסון הוא גם הנמכר ביותר מעבודותיה. עדות לאיכותו ולאופן שבו תפסה את חזותו האיקונית וגם למקום שתופס ווילי נלסון בלבה של אמריקה.
 

לא כל האנשים הנתפסים בעינינו כגדולים מהחיים או ככאלה שעושים את חיינו טובים ומעניינים יותר נראים כפי שהיינו רוצים שייראו. בוב דילן, למשל. כשני עשורים הוא מתעקש על שפם דק של מאהב לטיני (או סרסור רומני) ומתלבש כאחד כזה. הוא עדיין דילן, אבל האסתטיקה שלו אינה ויזואלית אלא מוזיקלית. או קית' ריצ'רדס, הדועך במהירות למקבילה האנושית של יודה המשובט עם אחד הטרולים מ"ההוביט". 
 

אני מזכיר את השניים הללו בכוונה. גם משום שהמוזיקה שהם עושים עד היום חשובה עבורי כמו המוזיקה של ווילי נלסון. גם משום שחייבים להסתגל לרעיון שהם מעבר לשיאם ולא ייתנו לנו עוד את המיטב שנתנו בעבר, גם משום שלא מגיע לנו. ומכיוון שהם שניים מעשרות העולים לרגל להופעות הדואטים המרגשות שערך נלסון לפני עשר ו־20 שנה. ביום הולדתו ה–60 שרו נלסון ודילן את “פנצ'ו ולפטי" הנפלא של טאונס ואן–זאנט. ביום הולדתו ה–70 שרו נלסון וריצ'רדס יחד, וכשלקח נלסון את הסולו גיטרה שהמתין לו, חייך אליו ריצ'רדס כמבין דבר או שניים בסולו גיטרה טוב.

 

חוץ מאדם וחוה עד שגירשו אותם מגן עדן, אינני מכיר זוג שבילה יחד ולבד יותר זמן מנעמי וממני. ברגע זה ממש אנחנו יושבים ביום ראשון בבוקר בחדרים סמוכים, בבית עץ ישן מוקף שלג בלב שומקום. נעמי מציירת ואני כותב. המקרר ריק וקר בחוץ ואין לנו מושג כיצד ייפתרו הנושאים השוטפים של החיים. ווילי נלסון תמיד ניצב בינינו, יד לכל אחד מאיתנו. כאשר צילמתי טרילוגיה שתיעדה את הגירתנו מישראל לפני עשור, ידעתי שנעמי לא תשתף פעולה במובן שלא תרצה לשבת ולדבר למצלמה. ועדיין היה עלי להבטיח את מקומה בסרט. יחד עם העורך בועז ליאון, ערכנו מונטאז' של תצלומי סטילס שלה לצלילי נלסון שר את "Always On My Mind". זה עבד במובן שלמי שצפה בסרט לא היה ספק מה אני חושב על נעמי או כמה אני אוהב אותה. 
 

וכאן אני מבקש להניח חישוק מתוחכם: התאהבתי בה לפני שידעתי שלחתונה שלנו היא תביא כנדוניה גיטרה מרטין עתיקה שהייתה שייכת לאמה. גיטרה מודל D–18, שיוצרה בעיקר בשנות ה–40 ושאי אפשר להצביע על שנת הייצור המדויקת שלה משום שמישהו - אולי מי שגנב אותה מזמר עם עיוור - שייף את המספר הסידורי שמרטין צורבת בתוך תיבת התהודה. בנרתיק החדש שלה ניצבת הגיטרה בצד המיטה שלי, ממתינה שאצבעותי, כך אומרים, ישובו לתפקד וללחוץ על המיתרים. 

בנובמבר האחרון קיבל ווילי נלסון - באיחור טרגי שכמעט הוביל למלחמת אזרחים, אומרים בטקסס, את פרס ג'ורג' גרשווין. הטקס והמוזיקה שנוגנה בו ישודר ב–15 בינואר ב–PBS. ממש במקרה ראיתי שאת שיריו הראשונים הקליט נלסון ב–1956. כלומר לפני 60 שנה. אני מזכיר את אלה למרות ולא בגלל. אחת לזמן מה מותר לנו ככותבים להשתחרר מהשעבוד האקטואלי ומחובת הרלוונטיות. ממילא קשה לי להיות רלוונטי. לכן אני כותב על הגיטרה ועל נגינתו של ווילי נלסון. תמיד רציתי, אבל מה שהזכיר לי היה וידיאו שעלה לאחרונה באתר של “רולינג סטון" ובו נלסון מספר על הגיטרה שלו.
 

זאת מרטין דגם N–20 קלאסית, מס' סידורי 242830 והיא כבשה בחזותה העדינה לפני שנלסון כתש וטחן אותה. צבעה המקורי היה זה המכונה Mellow Yellow. המכסה של תיבת התהודה היה עשוי מאשוחית סיטקה. הגב שלה וצלעותיה עשויים מרוזווד ברזילאי. הגשרים משנהב אפריקאי והצוואר מעץ מהגוני מאגן האמזונס. כל המרכיבים הללו נאספו וחוברו בבית החרושת של חברת מרטין בנצרת, פנסילבניה. על פי האינוונטרים המסודרים במרטין, כ־200 גיטרות כאלה בלבד נבנו, ואחת מהן נשלחה למישהו בשם שוט ג'קסון בנשוויל, שמכר ותיקן גיטרות בחנות קטנה מעבר לכביש ולגרנד אול אופרי, אולם הופעות הקאנטרי המפורסם.
 

עד שצימח את שערו וחצה את הכביש מעולמם הממוסד, הצפוד והמסורתי של זמרי קאנטרי שגרתיים שהמקסימום שמותר לך להיות בו הוא שיכור, היה ווילי נלסון מחבר שירים נחשב שהזין זמרים בלהיטים גדולים, אך כזמר בעצמו, דרכו אל התהילה השתרכה לאטה. הוא ניגן בגיטרות רבות כולל חשמליות, מודלים שונים של פנדר ושל סטלה. האחרונה הייתה בולדווין אקוסטית שאותה הניח ערב אחד אחרי הופעה על הבמה ו"איזה שיכור דרך עליה", אומר נלסון. על פי חזותה המרוסקת הייתה הבולדווין טוטל–לוס; מה כבר אפשר לעשות בגיטרה מעץ דק ורך שמגף וגבר כבד בתוכו ננעץ בה וחתך אותה כמו הקרחון את הטיטניק. ועדיין התעקש נלסון הסנטימנטלי ששני אנשי צוות שלו ייקחו את הבולדווין לחנותו של שוט ג'קסון.
 

בדיעבד התברר שנלסון לא היה משועבד לבולדווין. צווארה היה עבה וכבד מדי, אבל נלסון אהב את הצליל שהפיק מהפיק־אפ החשמלי שלה, מודל עתיק של פרימסטון בעל שישה חיישנים קראמיים. שיחת הטלפון בין ג'קסון לנלסון עלולה הייתה להיות קשה; כיצד מספרים לנגן גיטרה שאהובתו נפטרה על שולחן הניתוחים; אבל ג'קסון מצא שנלסון היה הגיוני ובן שיחה נוח לחלוטין ומאוד לא היסטרי ולכן הזכיר, באופן אגבי לחלוטין, שיש לו בחנות מרטין N–20. אם נלסון מעוניין, הוא יכול להעביר את הפיק–אפ מהריסות הבולדווין למרטין החדשה. כל אוהב גיטרות באמריקה השווה את משקלו במיתרים, יודע שמרטין היא היצרנית הנחשבת והמוערכת ביותר של גיטרות אקוסטיות בעלות מיתרי מתכת.
 

ה–N–20 נוצרה לראשונה ב–1968 עם מיתרי ניילון (או גידים), ניסיון ראשון של מרטין לשים רגל בשוק של הנגנים בסגנון הספרדי המכונה לעתים פלמנקו. עם נציגיו בחנותו של ג'קסון ובלי שראה אותה במו עיניו, שאל נלסון כמה זה יעלה לו. המחיר הוא 750 דולר, ענה ג'קסון ולי זה עולה יותר. “בדיוק קניתי סוס ב–750 דולר", ענה נלסון, “דווקא מתאים לי".
 

הוא קנה את הגיטרה בלי שראה אותה. כאשר חושבים על גיטריסטים מיתולוגיים שנלסון נמנה עמם ועל הגיטרות שלהם שאיתן הם מתנים אהבים באולפן ההקלטות ועל הבמה, לא עולה על הדעת שאריק קלפטון, ניל יאנג, ג'ימי הנדריקס או ג'ימי פייג' קנו את הגיטרות שהגדירו אותם ואת הצליל שלהם ושהיו חלק מהאופן שבו נצרבה דמותם בתודעה שלנו - בטלפון. בלי לראות, בלי להחזיק, בלי לנגן ובלי ללטף. אבל זה כנראה ההבדל בין נלסון לשאר העולם.
 

יש דבר מה מוזר, שלא לומר אינפנטילי, בגיבורי גיטרה שנותנים שמות לגיטרות שלהם. בי. בי. קינג עם לוסיל. קלפטון עם בראוני. יאנג עם אולד בלק. עניין תמוה בהתחשב בעובדה שגיטרה היא חפץ וכל ניסיון להאניש אותה לא יעלה יפה, על אף שהם שרים שהם לימדו אותן לדבר. אתה יכול לזרוק מקל או כדור לקצה הבמה, הגיטרה לא תביא לך אותם חזרה. גיטרה אינה חיית מחמד. כאשר הגיעה המרטין החדשה שלו לידיו, קרא לה נלסון טריגר. לא מיד, אבל קרא. טריגר היה שם סוסו של הבוקר המזמר רוי רוג'רס. זמר ושחקן קולנוע שעשה קריירה בשנות ה–30 ובשנות ה–40 מסרטים מוזיקליים שבהם רכב ושר, לפעמים בעת ובעונה אחת. זה הגיוני לקרוא לסוס טריגר והגיוני פחות לקרוא כך לגיטרה, אבל זה מה שנלסון עשה.

לגיטרות בעלות מיתרי ניילון יש צליל עגול, עמוק ועשיר, צליל אחיד למדי שאינו מייחד אותן. כדי לגרום לגיטרה בעלת מיתרי ניילון להישמע שונה, עליך להיות גיטריסט שונה. עליך למצוא את המקום המאוד מסוים בגיטרה שבו אתה רוצה לפרוט כדי להפיק צליל נמוך ובוצי לצד צליל של פעמוני זכוכית. את העדפתו והשכלתו כנגן גיטרה נלסון לא חייב למסורת הרוק'נרול שעליה התחנך, וגם לא למסורת פורטי הקאנטרי והבלוגראס הגדולים.
 

אינני יודע אם זה מקרה או לא, אבל יחסית למי שעשה קריירה מהשידוכים הכי מתבקשים והמפתיעים במוזיקה, ששר וניגן דואטים עם זי זי טופ, עם פול סיימון, עם אלביס קוסטלו, עם אל גרין ועם ריי צ'רלס ועם רוקרים קשים כסטיבן טיילר וכג'ו וולש, כנראה שאין זה מקרה שנלסון לא חבר לדוק ווטסון - ללא ספק הווירטואוז הגדול ביותר בגיטרה אקוסטית (קאנטרי ובלוגראס), שהיה עיוור, שר נפלא וניגן במרטין בעלת מיתרי מתכת. קשה יהיה להגן על הטענה שנלסון גיטריסט טוב יותר מווטסון, לכן יש להסתפק בהגדרה "אחר". את הכשרתו כנגן נלסון חייב לאהבת חייו המוזיקלית ג'אנגו ריינהרט, הבלגי ממוצא צועני שקידם את גיטרת הג'אז בשנות אור בשנות ה–30 בפריז. כאשר הסתגר נלסון בחדרו במשך שנים - כמאות גיטריסטים גדולים לפניו ואחריו - הוא ניגן את "Nuages", נעימה אינסטרומנטלית מלנכולית מאת ריינהרט שהייתה פופולרית בצרפת תחת הכיבוש הנאצי. 
 

כאשר החלו החיים מתנכלים לווילי נלסון, אחד האנשים האהובים באמריקה ומי שנחשב לאוצר טבע שלה וכך יירשם בהיסטוריה, טריגר לבדה שרדה את המכות והטרגדיות שהכו בו. ביתו נשרף, הוא התגרש, בנו בילי התאבד ומס הכנסה עלה עליו וקבע שהחוב ההיסטורי של נלסון לקופת האוצר האמריקאי עומד על מיליונים. בעת הפשיטה המפורסמת של גייסות המס על ביתו, שבה הוחרם כל רכושו, טריגר לבדה נותרה לו. היא הייתה נעולה במחסן נידח שהפושטים לא טרחו לבדוק. נלסון, שהיה בעת הפשיטה בהוואי, קיבל את טריגר לחיקו מידי בתו שמילטה אותה באין רואה. נדרשו לכך זמן רב והתגייסות מסיבית של חבריו הרבים לצד 250 הופעות בשנה כדי להחזיר את המס שהיה חייב, אבל מעמדו היה כה איתן, עד שלא הייתה שאלה כלל שיהיו מי שיסייעו לו להשתקם. עם ניל יאנג וג'ון מלנקמפ הקים את Farm Aid, הארגון וההופעה השנתית שבאמצעותם נאסף כסף לסייע לחוואים ולחקלאים האמריקאים שעמדו בפני קריסה כלכלית. נלסון וטריגר שרו בפני הנשיא ג'ימי קרטר. הוא יכול היה להתגאות בכך שחבריו הקרובים היו ריי צ'רלס ובוב דילן, שאיתו יצא לסיבוב הופעות משותף, ומעמדו הרם בארצות הברית מסביר מדוע טרח ובא ביל קלינטון לברך אותו אישית במופע שציין את יום הולדתו ה–70, הזדמנות שאותה ניצל נלסון להזכיר לנשיא לשעבר מה עשו לבדם על גג הבית הלבן. בהנחה שכולם יודעים שנלסון הוא אחד המיסיונרים הגדולים ללגליזציה של מריחואנה באמריקה, משתמש כבד ובעל זן הרשום על שמו, כמו גלידה בטעם אפרסק של בן אנד ג'רי'ס.
 

זמר קאנטרי שמנגן עם מפרט בגיטרה עם מיתרי ניילון המחוברת למגבר עתיק. זמר בן 83 הידוע בעיקר בזכות קולו המיוחד והשירים האלמותיים שכתב, הגורמים להזניח את הווירטואוזיות שלו כגיטריסט. בעיקר משום שכך אינה נראית גיטרה המבקשת להעיד על מיומנותו המוזיקלית של בעליה. זה דבר אחד כאשר קלפטון או יאנג מתיישבים לפרק האקוסטי בקונצרט עם מרטין אקוסטית בעלת מיתרי מתכת מהסדרות הפופולריות יותר כמו D–45 או D–28. בעוד בגיטרות חשמליות יתקיים תמיד הוויכוח בהבדל הצלילים ביניהן - בין הצליל הצרוד והמלוכלך של גיבסון לס–פול לזה החד והנקי של פנדר סטרטוקסטר - אין ממש ויכוח בדבר עליונותה של מרטין אקוסטית על פני גיבסון. די אם תבדקו באיזו מהשתיים מנגנים הזמרים האהובים עליכם כדי לזהות את יתרונה של מרטין. קלפטון, דילן ויאנג ירימו קודם מרטין אקוסטית, אף על פי שיאנג בהיותו יאנג, לא יוותר על גיבסון אקוסטית גדולה, שמנה ובלונדינית כדי להבהיר עד כמה דקדקן הוא בבחירתו.

אחרי 44 שנות שירות קרבי, טריגר במצב מזעזע. לא ברור מה מונע מהגיטרה להתפורר: האנרגיה הטובה העולה מנלסון, התיקונים התכופים ותוספות העץ הקטנות או הפיגומים הפנימיים שהם כבר טלאי על גבי טלאי, הנמצאים באחריותו של איש תחזוקה מיוחד. מה שהחל כבדיחה רעה של ליאון ראסל, שחרט את שמו על הגיטרה בסכין, הפך את טריגר לספר אוטוגרפים. כמאה אנשים חתומים עליה. כל מי שהייתם מצפים, החל בג'וני קאש, קריסטופרסון וכל הלהקה שלו וגם לא מוזיקאים. אלה חתמו עם כל מה שעמד לרשותם.
 

את רוב החתימות קשה לזהות. במקום שבו נלסון נוהג להניח את כף ידו, דרומה מפתח התהודה, נפער חור גדול ההולך ומתרחב, שנראה כאילו חטפה טריגר בזוקה בפלוג'ה. נלסון אוהב את החור ואינו מרשה לסתום אותו. לטעמו הוא חלק מהצליל המיוחד. זיעה מהיד, מכות קשות ונלסון הממולל את החור, הולכים ומרחיבים אותו. הגיטרה מרוחה במאות שכבות של לכה שקופה. מכיוון שהיא כה סדוקה ומחורצת, במבט מקרוב היא נראית כסוג לא מוכר של מחלת עור קשה ותוקפנית. לפעמים נדמה שרואים את החור מתרחב במהלך ההופעה.
 

צריך להרפות מדעות קדומות כדי לזהות בנלסון גיבור גיטרה. הוא זקן מדי. הגיטרה שלו אינה חגורה נמוך מספיק. לא ניצבת מאחוריו שורה ארוכה של גיטרות חלופיות. טריגר תלויה על גבו ברצועת מקרמה צבעונית החובקת את צווארו. פעם ניסה להחליף את הרצועה לשגרתית יותר בגלל כאבי גב. אנשיו התקינו כפתור בגוף הגיטרה במקום הרגיל וחיברו לו רצועה כמו לכולם. אחרי הופעה אחת בלבד נפטר ממנה נלסון ושב לרצועה היורדת על בטנו ותלויה באמצעות וו מפתח התהודה העגול.
 

אין לו קטעי סולו כשל גיטריסטים מחושבים כקלפטון וכקינג. הסולו אינו זורם דרכו מטעם ההשגחה העליונה כפי שזרם אצל הנדריקס ואצל סטיבי ריי ווהן. למרות המפרט השטוח האחוז בידו, הוא עושה שימוש רב באצבע האמצעית העירומה, שבה הוא פורט את תשובת הגיטרה לנעימת השיר. נגינתו היא כמו קול שני המשתלב בקולו בסגנון המזכיר את הסימביוזה של רוברט ג'ונסון עם שיריו. נלסון מנגן בהברות ובמשפטים המזכירים יותר את הוויבראטו הג'אזי של ריינהרט מאשר רוק'נרול או קאנטרי. הוא מנגן כשאינו שר ושר כשאינו מנגן, עובדה שאינה דווקא עדות לכך שאינו יכול ללכת וללעוס מסטיק באותה עת, אלא סוג של קשב ושל החלטה עקרונית.
 

ההפרדה הזאת משאירה רווחים גדולים בדיבורה של הגיטרה והופכת כל קטע שנלסון מנגן לסולו בהגדרה. נלסון נוטל את קטעי הסולו שלו בהתלהבות כמעט אלימה ותוקף את טריגר המסכנה ביד ימין הנעה לאורך כל הצוואר וכמעט שאינה חונה בראשו. הוא כמעט לא מנגן אקורדים וגם כאשר אצבעותיו מסודרות באקורד, הוא מפרק אותו לסולו. כאשר הוא מעלה מולו גיבורי גיטרה כקלפטון או כריצ'רדס, שחלק מהשיר בנוי על החלפת רפליקות, יתמוגגו המקצוענים מקטעי הסולו שלו אולי טיפה יותר ממה שהמציאות מחייבת. אצל קלפטון יודעים מתי הוא רווה נחת מבן שיחו; הוא מחייך בנדיבות נבוכה ומשתאה ופוסע צעד לאחור, לתת מקום. כך הוא עושה כשהם מנגנים יחד את "Night Life". נלסון מעקם מיתרים סדרתי, והוא מותח אותם עד כמה שהוא יכול, שזה יתרונם של מיתרי ניילון. רגע לפני שהם ייקרעו משחרר נלסון מתח וזז למקום אחר בצוואר עם ריף בלוזי. 

לצד היתרונות של חיים ארוכים שוכנים החסרונות. וויילון ג'נינגס וג'וני קאש, שניים מחבריו הקרובים שיחד היו פורעי חוק מוזיקליים בשם The Highwaymen, הלכו לעולמם. קריס קריסטופרסון, החבר הרביעי, אינו יכול לשיר אפילו אם תכוונו אקדח לרקתו. המתופף פול אינגליש ונגן הגיטרה ג'ודי פיין מלהקתו הקבועה, מתו גם הם. הוא נשאר עם אחותו בובי בפסנתר ומיקי רפאל במפוחית. כעת מתחילים לומר עליו שאינו נשמע כמו פעם. שאינו מגיע לטונים הגבוהים. שקטעי הסולו שלו אינם מרתקים ומדויקים כשהיו.
 

לא תתפסו גוף תקשורת אמריקאי שאינו מוכן עם נקרולוג לזכר ווילי נלסון. מכיוון שהוא אחד האנשים רחבי הלב והנדיבים שהכיר העולם, ודאי לא יתעקש שטריגר תיקבר איתו. הוא עדיין מופיע כ־20 פעמים בשנה, וכשהוא במיטבו הוא נפלא. אל תתפלאו לגלות שווילי נלסון כתב את אחד השירים האהובים עליכם ולא ידעתם.