מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך למד בשבוע אחד ובדרך הקשה את מה שהיה לו מובן בשלושים שנות עבודתו בשב"כ. הוא ראה עד כמה השב"כ הוא חממה סגורה, המגוננת על עובדיה ונהנית מרוח גבית של כבוד, הילת זוהר וצנזורה. במשטרה הוא הופשט מכל מעטפות ההגנה שעמדו לרשותו במקום העבודה הקודם והתוודע לאכזריות שבה יכולים לנהוג עיתונאים הצמאים לדם ולקוצר הרוח של הציבור, הדורש סיפוקים מיידיים. כתבים ופרשנים, במיוחד אלה לענייני פלילים ומשפט, השתלחו בו ובמשטרה - בלי רחמים וללא הצדקה.
זה כבר מובן מאליו, כי התקשורת הופכת לחלק בלתי נפרד מאירועי הטרור. תרבות הרייטינג והרדיפה אחר סנסציות מדרדרת אותה לתהומות הנמוכים של הרשתות החברתיות. יעידו על כך תמונותיו של המחבל מתבוסס בדמו שערוצי הטלוויזיה וכל אתרי העיתונים – אפילו "הארץ", שנחשב לסולידי יחסית - מיהרו לפרסם במרוץ אחר קיטש המוות.
אפשר שאלשיך עשה כמה טעויות טקטיות כשלא מיהר לפרסם את תמונתו של הטרוריסט נשאת מלחם, שנהרג שלשום לאחר מצוד של שבוע. אלשיך היה צריך לאפשר לקצינים בכירים, וגם לעצמו, להופיע ולשאת דברים בפומבי, כדי להרגיע ולהשרות ביטחון על הציבור. אלה משגים זניחים של טירון בתפקיד. אך גם אם הם היו נמנעים, ספק רב אם המצוד היה מתקצר.
מה שחשוב זה שבסופו של דבר, אלשיך והשב"כ פעלו כנדרש והפעילו את כל האמצעים שעמדו לרשותם – הפעלת סוכנים וסייענים, תשאול עדים, סיגינט (מודיעין אותות), חקירת חשודים ואמצעים של זיהוי פלילי.
ברור שהכיסוי המודיעיני של השב"כ בארץ טוב פחות מהכיסוי שיש לארגון בגדה המערבית, וטוב שכך. ערביי ישראל הם אזרחים בדיוק כמו האזרחים היהודים. ייתכן שצריך לפעול במקרים של מעשי טרור במלוא האמצעים שהחוק מעמיד לרשות הארגון והמשטרה.
במצב שבו החשוד ברצח מתנהג בתחכום ובקור רוח ומשתדל שלא להותיר עקבות או חתימה דיגיטלית, כל שנותר לרודפיו הוא להמתין לשגיאות שלו, גם הקטנות ביותר. והוא עשה כמה כאלה, במיוחד כשהותיר אחריו פריטים שמהם הופק הדנ"א שלו. וצריך גם טיפת מזל.
שילוב כל האמצעים האלה הביא בסופו של דבר ללכידתו. השב"כ והמשטרה לא רצו אותו מת. הם העדיפו לעצור אותו כדי שמחקירתו אפשר יהיה לדעת אם היו לו סייענים וכמה ובאילו שלבים - האם כבר בשלב התכנון והביצוע או רק לאחר הרצח?
גם הנועז, הנבון והמתוחכם בטרוריסטים יתקשה לחמוק מרודפיו במשך שבוע ימים ועוד במזג אוויר קשה כמו זה ששרר בחלק מהזמן. הוא זקוק למים ולמזון, למקומות מסתור, ולכן כמעט שאין ספק שהיו לו סייענים.
לא פחות חשוב לדעת מה היו מניעיו. אם פעל רק על דעת עצמו, ואם כן, בהשראת מי: חמאס? דאעש? חיזבאללה? ואם לא פעל לבדו, קל וחומר שחשוב לדעת מי הנחה אותו. למשל, עד כמה הונע מהטראומה של הרג בן דודו, ומדוע החליט לבצע את המעשה דווקא בבר בדיזנגוף ולא בשכונת רמת אביב, שבה עבד בשני מקומות, שאותם הכיר היטב.
יש בפרשה זו עוד כמה שאלות לא פתורות. למשל, מה התפקיד שמילאו בני המשפחה, לחיוב ולשלילה. שאלות נוספות: איך הצליח מלחם לשים ידיו על הנשק של אביו שהיה בכספת, ומדוע הוחזר לאב הנשק, אף שלבנו שהתגורר עמו היה עבר ביטחוני – ניסיון לחטוף נשק מחייל – שבגינו הורשע.
עתה, לאחר שנהרג, לא ברור כלל אם נדע את כל התשובות. מה שברור הוא שמעשהו שונה מטרור הסכינאים או מפעולות הדריסה של מפגעים בודדים מהגדה וממזרח ירושלים או מפעולות הטרור של חמאס תוך שימוש בנשק חם.