מאמר זה עוסק בתהום המעמיקה שבין ישראל ובין “אנחנו". ה"אנחנו" אינו מוגדר, ולא מוניתי כדובר ה"אנחנו", אך אנסה בכל זאת. נולדנו בשנות ה־60 בישראל שהייתה אז בשיאה, איתנה בזהותה, וכפי שמייסדיה נתכוונו. נכדים לדור החלוצים ותש"ח, ילדים לדור הנח"ל וששת הימים. בערב ההורים בבית ספרי ניתן היה לערוך תחקיר של “מבצע מוקד". הגליל והנגב היו ביתם של יגאל אלון וגולדה; עוד לא גילו להם שהם פריפריה. אלתרמן ולאה גולדברג זכו בפרס ישראל. ברדיו התנגנו שירי הלהקות הצבאיות, ואריק איינשטיין פרץ עם “בדשא אצל אביגדור". קולו של יוסי בנאי הפך לפס הקול הלאומי. נח"ל ים הייתה כתובת, הילדה בגדות זה אך יצאה ממקלט, אביה שב אליה בדרכי עפר. ישראל הייתה יפה, פשוטה, רעננה, מקורית – ישראלית.
החינוך של אותה עת לפטריוטיות ולאהבת מולדת הפך את הישראליות למרכיב מרכזי בזהות הקבוצתית והאישית של ה"אנחנו". אך הישראליות לא באה בקלות. בילדותנו, לרבים מהמבוגרים היה מבטא זר, והסבים והסבתות דיברו ביניהם בשפה זרה. מעטים באמת אחזו ביד אחת במחרשה ובשנייה בחרב, אך הרוב שש לזנק לתוך כור ההיתוך, להשיל את שלשלאות הגולה הפולנית, הרומנית והמרוקאית וליצוק במקומן ישראליות משחררת. לכן, לא היה לי ספק שכשאגדל כולם ידברו בישראלית אחידה.
ההפך קרה. ישראל נותרה בקידומת החיוג הבינלאומית 972, אך בנפשה שבה לגולה. נושאי תעודת הזהות הכחולה לא רוצים עוד בכור ההיתוך. יש מי ששב לחרדיות המזרח אירופית, יש מי ששב לדת הקמאית, יש מי ששב להיות “קוסמופוליטי פוסט־מודרני בן דת משה", ויש מי שרוצה להשיב עטרה ליושנה (כאילו הייתה עטרה בגולה) ולהיות “ים תיכוני בן דת משה". בשנים 2001־2019 תגדל מערכת החינוך ב־420 אלף תלמידים נוספים, מתוכם 40% בחינוך הערבי, 39% בחינוך החרדי, 14% בזרם הדתי, ורק 7% בזרם העיקרי לשעבר – הממלכתי־עברי. שלוש המערכות הראשונות מחנכות ילדים שלא יגדלו לזהות המכוננת שהתוו מייסדי המדינה. בעיקר מצערת ההיסחפות של אלמנטים בזרם הדתי לקנאות ולקמאיות. אך למרבה הצער גם בוגרי החינוך הממלכתי־עברי אינם ברובם, איך לומר, במרחב הערכי שבין אביגדור קהלני לסטף ורטהיימר, ובין עדה יונת לדורית בייניש.
היום “אנחנו" עמוד השדרה של המדינה: המנהלים, היזמים, מפקדי הכנפות, השופטים ומי שמפעיל את המערכות החיוניות (לפחות בינתיים, הצבא למשל בתהליך שינוי זהותו). אך למרות זאת, תחושת השבר בין “אנחנו" ובין המציאות שהתהוותה סביבנו חרישית ורועמת כפיצוץ תת־ימי עז. מימי לא שמעתי את אשר אני שומע היום בשיחות האינטימיות ביותר, והפושטות כשרפה בשדה קוצים: פרימת השייכות, הסולידריות והזהות המשותפת. “אנחנו" לא ירדנו מהארץ, אבל ישראל יורדת מאיתנו. “אנחנו" נותרנו כשהיינו, ישראל הופכת לאחרת – ללא מוכרת – לפחות ישראלית.
אין חוויה הממחישה זאת כעלייה לירושלים. אוויר ההרים הצלול כיין כלה, ואת מקומו תפסו מחנק הגלותיות הטחובה. וזרות. ועוינות. אך ירושלים היא מכונת זמן: הדמוגרפיה של ירושלים בהווה היא הדמוגרפיה של ישראל בעוד דור.
ישראל של ימינו בזה למצביאיה, מקיאה מתוכה את היזמים הבונים אותה, מכחידה את חקלאיה, עוינת את שופטיה. הגוף החל לדחות את עמוד השדרה שלו. זו אינה שאלה של אליטה ישנה המגנה על מוקדי הכוח, זוהי שאלה של זהות – הזהות הישראלית ההולכת ונשכחת – ועמה אובד מרכיב יסוד בזהות האישית והקבוצתית של “אנחנו". כשלעצמי, אשקע עם הספינה, אך כיצד אגזור את דין בנותי לחיות במדינה שהזרמים העולים בה מדכאי נשים ומדיריהן?