אישה אחת התקשרה אלי בערבו של איזה יום. "מרסל?", היא לחשה אל השפופרת, “את ספונטנית?". “קודם כל, כן", עניתי לה, “שנית, אנחנו מכירות?".
“שמי פנינה, אני גרה בחיפה, שמעתי שאת מעבירה הרצאות ולי יש חוג בית לארח. הערב תורי, ואין לי אף אחת. אולי תסכימי?". "זו התראה קצרה מדי, פנינה, אני מתנצלת", עניתי לה.
ואז היא נקבה בסכום מסוים. שעתיים אחר כך הייתי ברכבת לעתלית, מקום מגוריה.
פעם, כשסבתי מרסל עוד הייתה איתנה, בתקופה שהזקנה עוד לא העיפה מבט לכיוונה, היא הייתה מחכה לחופשת חנוכה, מגיעה לאסוף אותי ואת אחותי הקטנה מהבית, אורזת לנו תיק קטן ואומרת “נוסעים לעכו!".
אהבנו את הנסיעות ברכבת יחד איתה. זו הייתה התקופה שבה עדיין היה ספק מוכר ספק סדרן שמגלגל במסדרון עגלה מלאה סנדוויצ'ים, שאבד עליהם הכלח, ומוכר ברכבת. פעם סבתי קנתה לי אחד כזה. אני זוכרת שאת כל הנסיעה לעכו ביליתי בהקאות ובשלשולים. סבתי הרביצה לעצמה ונשבעה בריבון העולמים וברבי שמעון בר יוחאי שזו הפעם האחרונה שהיא קונה לי משהו מבחוץ.
ברכבת, בדרך לעתלית, 20 שנה מאז אותו מקרה עם הסנדוויץ', נזכרתי בה, בסבתי, וצחקתי. צחוקי נגדע בזיכרון מראה מאמש שהגיח פתאום. הלכתי לבקרה, היא הייתה שכובה על ספה בסלון, ממלמלת מילים שהאלצהיימר הניח בפיה, והמטפלת הפיליפינית דוחפת כדורים אל פיה.
את רוב זמני אני מבלה בתל אביב, בין פגישות, כתיבה או סתם בבהייה בעוברים ושבים לצורך קבלת רעיונות לדמויות שבבוא העת ייכתבו בין דפי ספרַי. אבל המעניינים אותי ביותר הם האנשים שהגיעו לגבורות, זקני העיר. אני מביטה בהם עושים ג'וגינג, הולכים לחוגים, נכנסים יד ביד לקאמרי עטויי צעיפים ריחניים, יושבים במסעדות עם בקבוק יין המקבל זמן ראוי לנשימה.
אני מעריכה את הזקנה הזו ויודעת כי עוד חזון למועד, אבל פתאום ההתבגרות לא נראית לי נוראית כל כך. ואני לא יודעת אם זה עניין של דיכוי בעבר, של מצב סוציו־אקונומי, של תרבות או של חוסר מודעות, אבל גם בדמיונות הפרועים ביותר לא אוכל לראות את סבתי כך, מסיימת את חייה העייפים כשבידה כוס יין משובח.
הגעתי לעתלית. היה כבר ערב, החושך ירד. מחוץ לתחנת הרכבת חיכתה לי מרצדס מהודרת ובתוכה איש בעל שיער כסוף. הוא ראה אותי עומדת עם התיק המוגזם שהבאתי ושאל “את מרסל, נכון?".
“נכון", חייכתי אליו. “אני אביגדור, בעלה של פנינה. בואי, קר מדי בחוץ". נכנסתי אל המכונית ולחצתי את ידו. “את רועדת", הוא אמר לי. “כן, אני שונאת את החורף", השבתי.
“חכי, אעשה לך משהו נעים", הוא הביט בי והתקרב אלי. בעיני רוחי ראיתי כבר את תמונתי פותחת מהדורות חדשות ואת החילול שאיתו אצטרך לחיות. אבל לא, הוא רק לחץ על כפתור שהפעיל חימום במושבים.
הגענו אל ביתם, שכונה גבוהה עם נוף משגע. בבית ציורים של קדישמן ושל בוטרו. הוא עוצב בקפידה ובטעם ואפילו ריחו היה שונה. על השולחן, במרכז הסלון, הונחו מגשים מלאים בטאפאס, בסלמון, בסינטות ובשיפודי ירקות.
בעלת הבית, זו שהזמינה את ההרצאה, הופיעה מולי. יכולתי לנחש שהיא בסוף שנות ה־60, תחילת שנות ה־70 לחייה. היא הורידה ממני את מעילי ואמרה “תודה שהסכמת להגיע בהתראה קצרה כזו, את נהדרת".
“זה בסדר גמור, טיול נחמד צפונה", עניתי, “אבל אני חייבת להבין, למה לא הזמנת מרצה מראש?" . “הזמנתי, מרצה לענייני המזרח התיכון, אבל כששמע מי יהיה בקהל, הוא סירב לבוא להרצות בפנינו".
שאלתי. מתברר שאת חוג הבית הזה פוקדים פרופסורים, מנתחי מוח, חברי סגל אוניברסיטאי ואנשי תרבות. זה בסדר גמור, לא עניין שמישהו לא יכול להתמודד איתו, נכון? הרי ההרצאה בנויה מראש.
אבל התברר עוד שלקבוצה הספציפית הזו יצא שם בין מרצי הארץ של אנשים קשים, הם מתקילים בכוונה, מתפרצים, שואלים שאלות באמצע ההרצאה ומתקנים שגיאות בעברית. את כל זה היא, כמובן, לא סיפרה לי, אבל חיפוש קצר של שמה באינטרנט, בזמן שאני מחליפה בגדים בחדר למעלה (ונזהרת לא לשבור משהו שיעלה לי בכליה), גילה לי הכל.
רעדתי. המון הרצאות העברתי השנה, בספריות, באודיטוריומים גדולים ואפילו באוניברסיטאות, אבל להיכנס אל גוב האריות הזה תמורת בצע כסף? את זה עדיין לא עשיתי, וגם לא כל כך רציתי לעשות.
שלוש דפיקות בדלת. “מרסל, אנחנו רוצים להרים כוסית לכבוד השנה החדשה, כולם כבר למטה, תצטרפי אלינו?". “כן, מיד", עניתי.
הבטתי בעצמי במראה. הרעידות עדיין לא פסקו. תקראו לזה אובר דרמטיות, אבל אם יש דבר שממנו אני מפחדת, ולא מצליחה להתגבר עליו, זו ביקורת. זה הדבר המאיים עלי ביותר. כל האהבה שאקבל לא תחפה על ביקורת, ולו הקטנה ביותר. ירדתי למטה, חזיתי בהם, מעונבים, נאורים, חייכנים. היו שם 20 זוגות לערך, גם הם מלטפים את 70 שנותיהם, ואולי בכלל עברו אותן. אחרי הרמת הכוסית וברכת שנה טובה ומחיאות כפיים חלשות למארחת, הם התיישבו.
“יאללה, תני לנו מניסיון החיים שלך", אמר אחד מהם, תכול עיניים וכסוף שיער. כמובן שההלצה הייתה על חשבוני, הרי מה ילדה בת 25 תחדש לאלה שהמציאו את ההיסטוריה?
“שלום לכולם ושנה טובה", פתחתי את ההרצאה וניסיתי לגייס את כל המילים החכמות שאני מכירה. “אזרחית, חשוב לציין שזו שנה אזרחית", אמרה עוד אחת, עם משקפיים גדולים. “אזרחית", עניתי.
הרעידות לא פסקו, לא רציתי להיות שם, ידעתי שההרצאה הזו הולכת לאבדון ושאין לי סיכוי לעשות שלום עם אף אחד מהם. בחוץ ירד גשם, כמו שוטף את כל הזוהמה שהותירה אחריה השנה האחרונה. מעניין אם סבתא בסדר, חשבתי לעצמי. מעניין אם מישהו מכסה אותה עכשיו ואם לא קר לה.
“פעם, בדרך לפה, קנתה לי סבתי סלט טונה", סיפרתי להם. הם הביטו בי בעיניים לא כל כך מבינות. תיארתי להם איך הלקתה את עצמה על ההקאות שלי ואיך כשהגענו סוף־סוף לעכו, לקחה אותי לעיר העתיקה וקנתה לי דיסק של אריק איינשטיין.
הם שתקו, עד שאחת מהם אמרה “יש משפט בערבית שאומר ‘דבר אחד יותר יקר לאביו מבנו, הבן של בנו'". האווירה נרגעה קצת והמתיחות ירדה. סיפרתי להם על עברי, הקראתי מכתיבתי ואף התחנפתי קצת אל המארחת הסמוקה.
באמצע התעורר ויכוח, אבל זה היה כבר בינם, אני הייתי משכינת השלום. הבנתי כי לא באמת הייתה שם תרבות דיון. על אף הנאורות, זה היה שיח חירשים, שיח למשמיעים. הרעידות פסקו ואף חטפתי לעצמי טאפאס באמצע ההרצאה.
בסיום ההרצאה, לקול מחיאות הכפיים, ניגש אלי אחד מהם, אני חושבת שהוא היה המבוגר ביותר. אשתו עמדה מאחוריו כמבוישת, הוא קרב אל אוזני ושאל “אשתי אומרת שיש לך סיפורים קצת בוטים יותר מהסיפורים שהקראת פה, זה נכון?"
“נכון מאוד", חייכתי באמת, אולי בפעם הראשונה הערב.
לקחתי את שניהם לצד והקראתי להם סיפור אהבה קצר וסוער בין גבר בוגדני לאישה כנועה. ראיתי אותו נוגע בידה ומביט בה תוך כדי. זו הזקנה שאהבתי, הזקנה שעליה אני מביטה ברחובות תל אביב, התשוקה הזו שלא תמה, חוסר היומרנות, רוח הנעורים השובבה והאהבה שלא פגה. לקחתי את הכסף ונסעתי אל תחנת הרכבת.
את המזומן הזה לא אפקיד, חשבתי לעצמי. מחר בבוקר אלך לקניון ואקנה לסבתי את כל הפיג'מות הכי מחממות והכי יפות שתציע לי המוכרת. וכשאלביש לה אותן בעדינות ואבריש את שערה, אביט בה ואגיד “סבתא, תראי איך יפה לך הזקנה, כאילו אלוהים תפר אותה במיוחד בשבילך".
והיא תחייך בעדינות ותבקש “בוא מרסל, בוא תשכב קצת על יד סבתא, עוד מעט מתחיל הסרט שלי".
אשכב על ידה וארדם. אוף סבתא, לו יכולתי אני לכתוב את סוף הסרט שלך, הייתי מנשקת את אצבעותיו של אלוהים ולוחשת "תודה".