זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי להירדם לשעתיים באמצע היום. אף על פי שזה משהו שאני נהנית להטיח בפרצופן של כל חברותי האמהות לילדים קטנים - החופש הזה שיש לי, לישון צהריים - ואילו יכולתי גם הייתי מנהיגה תנועה למלחמה בזכות לשנוץ, האמת המצערת היא שבגילי המתקדם כבר לא כל כך קל לי להזדחל למיטה בשעת צהריים חורפית, אפילו לא בשישי, ולשקוע שם בשינה מתוקה. אפילו כשקר בחוץ וגשום והתנאים הם כביכול אידיאליים וכשרים. ברוב הזמן המוח שלי נמצא בריצת ספרינט למרחקים קצרים (כלומר, הוא מגיע עד סניף הדאנקן דונאטס הקרוב וחוזר), ועד שאני לא חובטת בו בלילה באי אילו אמצעים נרקוטיים, הוא לא מניח לי.
אבל דווקא בשישי האחרון איכשהו זה קרה. צברתי כנראה מספיק שעות תשישות (אם כי, כל מי שסובל מבעיות שינה יעיד שזה לאו דווקא עוזר, אלא אפילו הופך את המצב לגרוע יותר) או שהמוח שלי יצא לפגרת חורף, וצללתי לשעתיים של שינה. אפילו זכרתי להעביר את האייפון למצב שקט, מה שאני בדרך כלל לא עושה, כי לא רציתי שאף אחד יפריע לי ברגעים הקדושים האלה.
ואז התעוררתי ל־16 שיחות שלא נענו, ל־42 הודעות בוואטסאפ ואלוהים לבדו יודע לכמה נוטיפיקציות בפייסבוק, בטוויטר ואפילו באינסטגרם (מישהו טרח להגיב על תמונה שלי מלפני שלושה ימים: “שמעת על הפיגוע?! את בסדר?!"). איפשהו, בתוך רשימת העדכונים הבלתי נגמרת, איתרתי איזו ידיעת פוש שקפצה מאחד מאתרי החדשות: פיגוע במרכז תל אביב.
בתור התחלה, הוחמאתי. כיף לדעת שקרובי וחברי עדיין סבורים שאני גרה במרכז תל אביב, עובדה שהפסיקה להיות נכונה לפני שנתיים. ואז העמקתי לקרוא - בפייסבוק כמובן, לא חלילה במקור מהימן - וגיליתי שהיה פיגוע ברחוב דיזנגוף.
דבר מעניין קורה ברשתות החברתיות כשאירוע בסדר גודל כזה תוקף את ישראל - הן באופן אוטומטי מפצלות את המשתמשים. ישנם אלה שיעסקו בפיגוע ויפרסו את משנותיהם על פני עשרות סטטוסים וציוצים, ישתפו בכל פיסת מידע שתפורסם בנושא, כולל סרטוני סנאף של המחבל בשעת הירי, ישקעו בדיונים וירטואליים מעמיקים עם אנשים שהם לא מכירים וישרפו מאות מילים ודקות בהתבוססות במיצי הדעות שלהם עצמם.
וישנם אלה שמיד עם פרסום שמות ההרוגים ידוגו מהרשת תמונות וסטטוסים ישנים שלהם וימהרו לשתף אותם אצלם בעמוד, כדי לוודא שכל אחד ואחת מחבריהם ברשת יצרבו בזיכרונם אילו אנשים אמפתיים ורגישים הם. ויש גם אלה שפשוט יכבו את המחשב, את הנייד, את הטלוויזיה ויימלטו למקום מפלט ללא דיווחים ושידורים בלופ של אותם האימג'ים שוב ושוב ושוב.
ישנו גם הסוג שלי, שמצד אחד לא באמת יכול להתנתק ממה שקורה, אז הטלוויזיה נשארת דולקת ברקע על מהדורת חדשות מיוחדת כלשהי, על פרשניה ועל כתבי השטח שלה, אבל ברשת אני מדלגת מעל הפוסטים האקטואליים האלה, כמו שהייתי מדלגת מעל בורות עמוקים וסלעים ענקיים בעולם האמיתי, פשוט כי אני לא רוצה לדעת מה חברי הפייסבוק שלי חושבים על המאורעות, שאת רובם איני באמת מכירה, ואין לי עניין בפרשנויות שלהם על המצב, בזעם ובתסכול ששוטפים את המדינה, בייאוש בכל פוסט ופוסט.
וזה מוזר, כי אני זוכרת שפעם דווקא הרגשתי ההפך, בימי צוק איתן ואפילו בעמוד ענן, הרשת הייתה המזור שלי. תחושת השיתוף, הביחד הזה, עזרו לי לצלוח את התקופות ההן, כשעבדתי מהבית והרגשתי לבד.
ודווקא עכשיו, אפילו כשקורה משהו נורא כמו עונה חדשה של "האח הגדול" או משהו נורא עוד יותר, כמו פיגוע, התחושה היא שדווקא הביחד הזה הפך להיות מחניק, מלחיץ, כמו משפחה מרובת נפשות שחיה יחד בדוחק, בדירת חדר וחצי, כבר הרבה יותר מדי זמן.
באיזשהו שלב נמאס כבר לשמוע את הדעות של כולם, את מילות הסרק שמתעופפות באוויר. נמאס מהדחף של כל אחד להביע את דעתו, לבטא את רגשותיו, לחזור על אותם הדברים שנאמרו בפיגוע המחריד הקודם, במבצע הצבאי הקודם, בהדחה הקודמת מבית האח.
פעם הררי המילים האלה היו נחמה, זמזום נעים שמשקיט את הפחד בפנים, לאור המצב וכו'. היום המילים האלו רק מגבירות את הלחץ, את התחושה שכל הקשקשת ברשת הזו נעשית לשווא, חסרת תועלת ומטרה, כשבחוץ יחידות משטרה וימ"מ סורקות את הרחובות כמו בתוך פרק של “הומלנד". כל מה שנשאר לעשות זה ללכת לישון באמצע היום, ולקוות להתעורר למציאות קצת יותר שקטה. זאת אומרת, אם בכלל תצליחו להירדם.