אבא שלי יצא לפנסיה. אני מניחה שהעובדה ששני ההורים שלי פנסיונרים משפיעה עליהם יותר מעלי, אבל כרגיל אני מרוכזת בעצמי ומסיקה שמעצם כך שיש לי שני הורים שרשמית הפכו לאזרחים ותיקים - הפכתי לקשישה בעצמי.
כמו בכל משרה חדשה, אמא שלי - להלן ״הוותיקה״, עושה בשבוע האחרון לאבא שלי - להלן ״הבשר הטרי״, חפיפה כדי שידע כל מה שהוא צריך לדעת לקראת החיים החדשים שלו. מבחינת ההורים הבליינים שלי זה כולל שלושה בתי קפה ביום, הרצאות, מוזיאונים ואת התכנון של הנסיעה הבאה שלהם לחו״ל. אבל אני מפרגנת, לא פותחת עיניים.
כל כך מפרגנת עד שמצאתי את עצמי בחודשים האחרונים מצטרפת לפרלמנט היומי הקבוע שלהם. פעם ההורים שלי נהנו להסתובב איתי, עכשיו נראה לי שהם מתקשים להסביר לחבר׳ה שלהם מה אני עושה איתם בקפה בשבת בבוקר. איפשהו בגיל 20 עשיתי הסבה מקצועית לפרגית בת 90 ואף שהסביבה טרם הסתגלה ואימצה את הרעיון, אני מתעקשת לחיות באופן שמתאים לגילי. אני הולכת לישון בשמונה וחצי, מזמזמת לעצמי, פוקדת את סניף קופת החולים הקרוב לביתי די פעמים כדי לשלם ארנונה, מסרבת להיכנע להוראות הקבע של החברות השונות ומשלמת מדי חודש את החשבון, פיתחתי בעיה קשה עם מוזיקה בעוצמה מעל לחרישית (זה מסתדר מצוין עם החירשות של דרור) ובזמן האחרון אני גם מתקשה עם טכנולוגיה חדשה.
כל אלה ועוד מובילים למסקנה המתבקשת שעלי למצוא לעצמי פרלמנט שאוכל להתמרמר בו על ענייני היום ולספר לו על הילדים שלי. בינתיים, מושב החורף של ההורים שלי מקבל אותי יפה מאוד ולא שואל שאלות, לא בפני לפחות, כמו חברים טובים באמת.
גם עידו, האחיין שלי, הצטרף לקריאות הפרגון על הפיכתו של אבא שלי לאדם חופשי ותהה למה הוא לא יכול לצאת כבר לפנסיה מהגן. חמש וחצי שנים שהוא מסתובב על פני האדמה וכבר הבין מה טוב בחיים. זאת אומרת, חוץ מהקטע שלא נשאר כסף בקרנות שחסכת כל חייך ושזורקים אותך לכלבים אם חלילה הפכת לסיעודי. כשחושבים על זה, עד שעידו יהיה בגיל של סבא וסבתא שלו הוא ממילא ייאלץ להמשיך לעבוד 20 שנה נוספות, וגם אז אף אחד לא יבטיח לו עתיד כלכלי מזהיר. הסיכוי היחיד של הדור שלי ושל הדורות הבאים אחריו לא לסבול מחרפת רעב או מההכרח לבחור בין תרופות למזון יהיה תלוי ככל הנראה בהבטחת העתיד שלנו בערוץ חיסכון עצמאי נוסף, מרגע לידתנו. אנחנו בפיגור של כמה עשרות שנים, אבל מספיק, לא נעכיר עכשיו את האווירה החגיגית.
זה כמעט בלתי נתפס, אבל ב–43 השנים האחרונות אבא שלי הלך יום־יום לאותו מקום עבודה ומצא עניין אינסופי בהנדסה של תא הטייס. מאז שאחיותי ואני נכנסנו לתמונה הוא ניסה לגרות לנו את הדמיון בסיפורים על טיסות ניסוי, ואפילו תיבל אותם במעשיות על חלליות ועל תחרויות שאמורות להביא אותנו לירח - הכל לשווא. כאילו דיבר סינית.
הייתם מצפים שעכשיו הוא יאבד את שפיותו כשאין לו מישהו בסביבה היומיומית שיחלוק איתו את התשוקה למכונות ענק מעופפות, אבל אני לא מודאגת. 43 שנים במסגרת אחת הן תקופה לא זניחה של שגרה, אבל לאבא שלי יש נשק סודי שלרבים, רבים מדי, אין: הוא לא משתעמם. האיש מסוגל לשבת מול קיר לבן במשך שעות, מכווץ את עיניו כדי להתרכז באמת וממציא לעצמו מחשבות ושאלות שישאל אחר כך את גוגל. אתם חושבים שאני מגזימה, אבל אם הייתם יודעים איזה טלפונים משונים הייתי מקבלת ממנו בימי שבת בבוקר כשהוא בחופשה כדי ״שאברר לו משהו״, טרום עידן הטלפונים החכמים, הייתם מבינים שהאיש עשוי מחומרים שהאנושות של היום לא מכירה.
אבא שלי יסתדר. יש לו את אמא שלי שהכינה לו תוכנית עבודה עד היציאה של הבנות שלהם לפנסיה. הוא עוד יתחנן לחזור לעבודה. יש כאלה שמסתדרים פחות. לא משנה כמה העולם שלנו השתנה בשנים האחרונות, יש אנשים שהיציאה לפנסיה היא תחילת הסוף עבורם. העבודה היא חייהם, היא נותנת להם סיבה לקום בבוקר, בעיניים שלהם היא הופכת אותם למשמעותיים עבור החברה והם יגיעו יום־יום למכרה עד שיחליפו שם מנעולים ולא ישכפלו להם את המפתח. גם זה לא יעצור אותם. אני מבינה את ההיגיון, אבל רק המחשבה על החיוניות הזו ועל החריצות גורמת לי להתעייף ולשאוף לחופשה חלומית בדמותה של פנסיה כבר מעכשיו. כל אחד וכוס התה שלו.
לא משנה מה הכיף שלך, אם עשית את הדרך המקובלת, זו שהמדינה התוותה בפניך, מגיע לך לקבל את מה שהבטיחו לך במשך כל השנים - הזכות להזדקן בכבוד. בלי טריקים מלוכלכים של חברות הביטוח, בלי מבחני כשירות משפילים, בלי התעמרות ובלי גזל, סתם לחיות בכיף אחרי שנתת כל כך הרבה לכולם.